קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת,
וּבְעֵינֶיךָ תִּרְאֶה וּבְיָדְךָ תְּמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת וְעַל הָעֵצִים
וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים....
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁיטָה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
כך כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק כשתיאר את שראו עיניו בפרעות קישינב ב-1903. שורות אלו שודרו בכל העולם במשפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן, מפי התובע הראשי – אבי - גדעון האוזנר.
120 שנה אחרי, התיאורים מסמרי השיער האלה מופיעים מול עינינו, לאחר שכל השנים אמרנו "לעולם לא עוד". מאות עדויות בלתי נתפסות מתארות את הזוועה שהתחוללה ביישובי העוטף, כאן אצלנו, במדינתו של העם היהודי, לא בקישינב.
ואני שומעת, מצטמררת ונזכרת בתיאור הנורא של רבקה יוסלבסקה, איך כל משפחתה יחד עם התינוקת שלה נורו והושלכו לבור. אני נזכרת בתיאורו של ק.צטניק באוזני אבי על המפגש האימתני שלו עם אייכמן באושוויץ ועוד ועוד. אלו אותם שורדי השואה הגיבורים שהגיעו אלינו הביתה ואבי התחנן אליהם שיעידו במשפט החשוב בתולדות המדינה.
וכך כתבתי בספר שכתבתי יחד עם אחי "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה":
"בסלון הבית שלנו היו דלתות הזזה עבות. מבעד לדלתות הללו חדרה השואה לאוזני, לליבי ולתודעתי, ועיצבה את עולמי. הנה אני ילדה, רק בת 14, ואחי עמוס רק בן 11, עוברים כאילו במקרה ליד הדלת וכשאיש לא שם לב, נצמדים אליה מרותקים ואחוזי אימה ממה שסופר מעבר למחיצה. אני רוצה לברוח-אך נשארת".
לא ייפלא על כן, שכל מי שנחשף לתיאורים ולצילומים המזוויעים של ההתעללות החייתית במשפחות בעוטף בשמחת תורה, השווה אותם לאימת השואה. שוב חזרו אלינו המראות ההם של תינוקות שמכסים את פיהם לבל ישמעו את בכיים – וכאלה שהסתתרו בארון או במקרר, נחשפו ונורו. שוב עולה באפנו ריחות השרפה של הבתים על יושביהם.
כשמונים שנה חלפו מאז השואה הנוראה. 120 שנים מאז הפוגרום בקישינב, עיר ההרגה. הקמנו מדינה, יש לנו צבא לתפארת, עלינו להתמקד עכשיו בשלב ראשון – להכות את המחבלים באשר הם, מכה אנושה שממנה לא יתאוששו. לאחר השלמת השלב הזה – לעשות חשבון נפש יסודי על ההתנהלות שלנו שאפשרה את הטבח הנורא שאירע כאן, כדי שלא יחזור עוד לעולם.