ירון אברהם
אם האינדיקטורים שלנו זה מה שנאמר בתחילת המלחמה ע"י הדרג המדיני לעומת מה שקרה במהלכה, כגון "לא ייכנס אפילו ליטר דלק אחד" ואז הכנסת סיוע הומניטרי רחב היקף - אנחנו בבעיה. במערכת המדינית. ישראל בחרה במודע להמשיך בתמרון הקרקעי ושהאמריקנים ייתנו לנו את האשראי, וזה יוצר בעיות במונחים אחרים - מול החטופים לצורך העניין. אני מקווה שלא תהיה עוד התקפלות גם באמירה על מיטוט חמאס מול מה שיהיה במציאות. אבל לא בכדי אתה שומע את אנשי הצבא לא מדברים במונחים של מיטוט. הם אומרים "פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות", וזו מטרה הרבה יותר מדידה והרבה פחות פופוליסטית.
אני לא חושב שיש למישהו בדרג המדיני טענות כלפי הדרג הצבאי מבחינת קצב ההתקדמות, גם אם הייתה איזו מחלוקת בדרך על מתי לרדת דרומה. אני חושב שכולנו צריכים להתבגר, גם הדרג המדיני, ולהסתכל לציבור בעיניים ולהגיד "חברים, זה ייקח זמן. מי שהסיק מהדברים שאמרנו בהתחלה שזה עניין של הוקוס פוקוס - טועה. זה ייקח כמה חודשים, אולי אפילו כמה שנים זה יהיה סיזיפי, זה יהיה מתיש ונחטוף בדרך ויהיו לנו אבדות". אם אתה חדור מטרה עד הסוף - אז אתה יכול גם לסבול את הזמן.
ניר דבורי
גם אם ההנחה היא שעד סוף ינואר יסתיים השלב העצים בלחימה, זה ממש לא אומר שזה הסוף. גם בנושא החזרת חטופים וגם בהמשך פירוק והשמדת חמאס - כל יום מתקדמים עוד. וגם כאשר תשתנה הפאזה והלחימה לא תיראה כמו עכשיו - זה יהיה מספיק משמעותי כדי להגיע לאותם יעדים. אבל את זה בודקים בסוף - ולא באמצע.
בכל יום בשטח - בהרבה מאוד מקומות - הורגים מחבלים, הורסים מפקדות, ומנסים לפגוע בכל בכיר שניתן להעלות על הדעת, מרמת הדרג הפיקודי בשדה ועד ההנהגה. בכל יום צוברים עוד הישגים שהולכים ונצברים כל הזמן. לדוגמה, צה"ל הרג כבר למעלה מ-7,000 מחבלים, וההנחה היא שיש מספר דומה של מחבלים פצועים - כלומר כ-15 אלף מושבתים מתוך 25 אלף לוחמי חמאס שעליהם הוכרז בתחילת הלחימה. כבר הורדנו 50% מהיכולות. מנהרות - חשפנו כבר 70% ממה שקיים בצפון הרצועה. אז יודעים עכשיו איפה הן, וייקח הזמן שייקח, אבל נשמיד אותן.
ובהמשך - הישגים דומים גם בדרום הרצועה. בח'אן יונס אנחנו יושבים מעל מקומות שהם מרכזי השלטון של חמאס, ובחלק מהמקומות לא רק מעליהם. ההערכה היא שנותרו ברצועה מאות בודדות של רקטות ארוכות טווח שמגיעות מאשדוד צפונה, ולכן הם יורים יחסית מעט. יכול להיות שיהיה עוד ירי, להראות שהם יכולים, אבל בשורה התחתונה - זו יכולת משמעותית שנגרעה.
בכל יום מתקדמים עוד קצת: עוד מחבלים שאתה הורג, עוד מנהרה שאתה חושף, עוד מתחם שהם ניסו להסתיר. כל יום עוד. ואין מניעה שעד 30 בינואר גם סינוואר יחוסל.
אוהד חמו
החוב המוסרי של מדינת ישראל, מעבר להשבת החטופים, הוא להפיל את שלטון חמאס. אין לקברניטים ברירה אחרת, צריך ללכת על זה עד הסוף. אני מתקשה לראות איך חמאס נופל במהלך החודש-חודש וחצי הקרוב של הלחימה העצימה. וזה עוד רק מבחינת רצועת עזה עצמה - פירוק חמאס בכלל, אני לא רואה איך זה קורה. בשנים האחרונות הכוח של חמאס חזר לתוך הרצועה עם סינוואר ואחרים, ובתום האירוע הזה הכוח ייצא חזרה החוצה לביירות ולדוחא קטאר וכיוצא בזה.
ישרוד או לא ישרוד - סינוואר כבר עשה את שלו בשבע וחצי בבוקר ביום שבת 7 באוקטובר. הם הצליחו והשיגו את הסיפור הגדול באמת - מאות חטופים, ובזה הם כבר ניצחו, גם אם זה הביא על חמאס כמות הרוגים והרס כפי שלא ידעו מעולם. מה יקרה עוד שנה שנתיים? מדברים בסוף על פתיחת הרצועה, על שחרור כל האסירים מבתי הכלא. ייתכן מאוד שישראל תצטרך לשלם מחירים שאף אחד לא יכול לדמיין אותם. בסוף, הסיפור של חטופים הוביל לכך שנקודת המוצא שישראל נמצאת בה מאוד בעייתית.
יאיר שרקי
אומרים שלא רוצים ללכלך בפוליטיקה את המלחמה, ואני חושב שבמקרה הזה היא דווקא יכולה להציל את המלחמה. התקווה המרכזית שלי, ומי שניסחה את זה הכי טוב היא גלית דיסטל אטבריאן, היא ההבנה שלנתניהו יש אינטרס פוליטי עליון לנצח את החמאס. ולכן, בניגוד לסבבים הקודמים שתמיד היו לחצים ומסמוסים והייתה חמיצות והיו הסברים ויצאנו מעזה בלי להכריע את חמאס, הפעם אין לו ברירה אלא להכריע. ובמובן הזה אני חושב שאפשר לקוות שהלחץ הפוליטי הזה כן יניע להכרעה, גם אם היא לא מתכנסת לינואר. ההנהגה פשוט לא יכולה לחזור לאזרחיה בלי הכרעה.
דפנה ליאל
האינטרס הפוליטי של נתניהו הפעם זה אכן להכריע את חמאס. אבל החשש הגדול הוא שינצחו את חמאס בדיבורים ובסיסמאות ראוותניות - ולא בשטח. וכרגע אין לנו תמונת מצב מדויקת על מצב החמאס מהדיווחים שאנחנו מקבלים מהצמרת, כי לא שמו מדדים מדידים מההתחלה. אנחנו צריכים להיות עם עשר עיניים על הדבר הזה שלא מוכרים לנו סיסמאות ובסוף נגלה שתוך כמה חודשים חזרנו לאותה נקודה.