המתקפה הנפשעת של חמאס על ישראל לא הייתה בגדר הפתעה מוחלטת. הלקח המרכזי של הארגון לאחר מבצע "צוק איתן" היה כי במערכה הבאה הוא חייב לשמש גורם יוזם, וכי זו חייבת להתחיל אותה בעומק שטח ישראל. ברוח הזאת הכריזו בכירי החמאס כי המלחמה הבאה תתנהל על מפתנן של אשקלון ובאר שבע, גיבשו תוכניות קרב מפורטות של פלישה נרחבת לשטח ישראל והשתלטות על יישובים בתוכה, וביצעו אין-ספור תמרונים שבמוקדן עמדו מודלים של מתקני צבא ויישובים.
המתקפה הקשה היא הפלישה הקרקעית העמוקה ביותר לשטח ישראל בגבולות שעוצבו עם תום מלחמת השחרור, והפגיעה החמורה ביותר ביישובי המדינה. מדובר במהלך שתוכנן זמן רב מראש, לפחות שנה או יותר. הדבר מגלם פרדוקס טראגי: באותו הזמן שבו חמאס שקד על המתקפה הברוטלית, הייתה ישראל ממוקדת בקידום מחוות אזרחיות לעזה מתוך הנחה כי אלה ייצרו מחיר הפסד, וכי חמאס מצוי ברתיעה עמוקה, לא מעוניין בהסלמה וממוקד באספקת צרכי הציבור.
האירועים הקשים מייצגים קריסה של דוקטרינת "מחיר ההפסד" שקודמה בשנתיים האחרונות ובמוקדה קונספציה ולפיה חמאס כריבון מתמתן, וכי המחוות האזרחיות ובראשן הוצאת פועלים לעבודה בישראל יולידו מחאה ציבורית בעזה נגד הארגון אם תתפתח הסלמה. כל אלה משקפים פער תפיסתי עמוק בהקשר לחמאס, וכשל בפענוח היגיון הארגון השונה מזה הישראלי. עליית ארגון אידיאולוגי קיצוני לשלטון מספקת לו יותר משאבים לקידום חזונו, ולא מרככת אותו, והציבור העזתי שבו נתלו תקוות מתברר ככנוע, ואף כמי שמזדהה ברובו עם הגישה הלוחמנית של חמאס.
נורות אזהרה רבות הבהבו בשנתיים האחרונות והעידו על פער בתפיסה הישראלית את חמאס. הארגון קידם טרור פרוע באיו"ש ובירושלים, עודד את הערבים בישראל לנקוט באלימות, קידם הסתה פרועה, התיר לג'יהאד האיסלאמי לנהל סבבי לחימה נגד ישראל (במהלכם השתבחו בישראל כי מומש הישג בדמות "ישיבת חמאס על הגדר"), שיגר רקטות משטח לבנון לפני כחצי שנה, המשיך בהתעצמות ובחפירת מנהרות, ניצל את היצוא והיבוא מהרצועה לצרכי טרור, סירב לנקוט גמישות בנושא השבויים והנעדרים, ושב באחרונה לקדם אלימות חריפה בגדר הגבול.
כל ההפרות נענו ב"הכלה" מצד ישראל, ובשום שלב לא ננקטה גישה חריפה בדמות הגבלה נחושה וממושכת של המחוות האזרחיות, קל וחומר מהלכים כגון פגיעה בראשי חמאס. מדובר בארגון לומד שבכיריו בקיאים מאוד ברזי החברה הישראלית. חמאס הבין כי במציאות הנוכחית אין לישראל יכולת או רצון לקדם הסלמה, ולפיכך היא צפויה לשוב כל פעם למדיניות המכילה. מהסלמה להסלמה סומן קו אדום קיצוני יותר, שהביא לבסוף למסקנה כי ניתן לקדם מהלך דרמטי כמו אתמול (שבת). מי שזרע רוחות של הכלה קצר אפוא סופה בדמות מתקפת טרור רצחנית ורבת עוצמה.
גישה נוקשה גם כלפי הציבור העזתי
את המערכה הנוכחית אי אפשר יהיה לנהל או לסיים כמו כל עוד מבצע או סבב לחימה מהעשור האחרון. למערכה הפעם יש חשיבות רבה בכל הנוגע לדימוי ההרתעה של ישראל: הן מול הציבור מבית, הן מול יתר השחקנים האזוריים (אויביה ובראשם איראן וחיזבאללה, ומנגד ידידות ישראל באזור), והן מול הקהילה הבין-לאומית. זה לא עוד אירוע שניתן לסיימו ב"דילוגי" מתווכים מצרים או קטרים, בגיבוש הבנות, וכמובן שלא בחזרה לשגרה ובמוקדה היתר יציאת פועלים מרצועת עזה. דינמיקה כזאת תקרין חולשה ותגרור מתקפות נוספות על ישראל ממגוון חזיתות.
הפגיעה בחמאס חייבת להיות רחבה וממושכת. המנגנונים הצבאיים והממשליים של חמאס חייבים להיפגע קשות, לרבות מבנים, תשתיות ואנשי מפתח; בכירי הארגון, הן ברצועת עזה והן מחוצה לה צריכים לשאת תשלום אישי (לרבות במקומות כגון קטאר שבה התקבצה צמרת חמאס וממנה היא מנהלת את המערכה); וישראל חייבת להפגין גישה נוקשה בכל הנוגע לציבור העזתי: אין לפגוע ללא אבחנה וחייבים לסייע באספקת צרכים קיומיים, אך לא יותר מכך. לא זו בלבד שאותו הציבור לא מפעיל לחץ על חמאס, שבמחי יד ביטל את כל ההישגים האזרחיים של השנים האחרונות, הוא אף היה מעורב בביזה של יישובי העוטף וכן במיפגני הצהלה הברוטליים שליוו את הבאת הישראלים השבויים או גופות החללים לעזה, שנדמה כי נלקחו מסצנות של דאעש.
לאחר גביית המחיר הכבד בגין מתקפת הטרור הרצחנית, חיוני לנהל מיחשב אסטרטגי שלא התקיים מזה שנים רבות לגבי המדיניות ארוכת-טווח של ישראל כלפי הרצועה. יש להודות בכנות: במצב הנוכחי כיבוש האזור שילווה במיטוט שלטון חמאס ושהות ממושכת באזור הוא בר-מימוש, אך צפוי לגבות מחיר אסטרטגי כבד בדמות נפגעים, משאבים כלכלים אדירים ופגיעה בדימוי הבין-לאומי. ברקע, אין כל חלופה שיכולה להתפתח במקום משטר חמאס: הרשות חלשה מדי ואת החלל השלטוני ימלאו כנראה כנופיות שיהפכו את הרצועה לסומליה או אפגניסטן על מפתנה של ישראל.
את הרצועה בהנהגת חמאס יש להותיר כאזור מוחלש ואף נחשל, שמשלם ביוקר עבור כל מהלך התקפי עתידי, בתוך עזה או כזה שיוצא מתוכה לזירות אחרות, ובעיקר איו"ש. במסגרת הזאת מומלץ יהיה לשוב לקביעה שהוגדרה לאחר מבצע "שומר החומות" ומעולם לא מומשה ולפיה לא תהיה שום מחווה כלפי עזה ללא ויתורים בתחום השבויים והנעדרים, סוגיה שהפכה דרמטית פי כמה וכמה בעקבות אירועי אמש. כל זאת, עד שיתרחש שינוי פנימי שיערער את שלטון חמאס, מהלך שהסבירות למימושו אם בכלל לא ברורה בשלב הזה. עד אז הכרחי לנקוט גישה מפוכחת: לא תכונן שום "סינגפור מזרח-תיכונית" באמצעות שיקום הרצועה ו"הצבת אופק" לציבור כל עוד חמאס שולט באזור הזה. ישראל אפוא תידרש לאורך רוח ולהכרה בטבע העימות הקשוח, ארוך הטווח ונטול "הפטנטים", נגד ארגון המונע מלהט אידאולוגי נחוש להכחדתה.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. שימש בעבר כיועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים ובכיר באמ"ן