כמו תמיד, קצת פרופורציות: כל עסקאות החטופים שהיו עד כה בתולדות המדינה, כולן ביחד, לא מגיעות למספר החטופים שאמורים להיות משוחררים בחמשת הימים הקרובים. מדובר, ללא ספק, באירוע חריג, חריג ובלתי נמנע.

ישראל הפקירה את החטופים הללו בשבעה באוקטובר, אך הצליחה להגיע לאחר לחימה עיקשת, כבר לפני שבוע, למצב שבו היא מקבלת אותם בחזרה במחיר קשה, אך נסבל - וכל זאת מבלי לפגוע במטרת העל שלה שהיא חיסול חמאס לאחר המלחמה.

כמתנגד ותיק לעסקאות חטופים מופקרות, ובראשן עסקת שליט בימים שהיא עוד הייתה פופולרית, חשוב לעמוד על הבדל אחד עיקרי: בעסקאות עבר הבטן הלאומית ניצחה את הראש. עסקת שליט ועסקת ג'יבריל לפניה נתנו פרס לטרור - 1,027 תמורת אחד או 1,400 תמורת שלושה במקרה השני. בחסות הביטוי "בכל מחיר" ו"רוצים אותו בבית רוצים אותו עכשיו", השחרורים הללו הפכו אירוע טקטי כאוב לנזק אסטרטגי. הם התניעו אינתיפאדות, העניקו פרס לטרור והובילו בסופו של דבר לרצח סיטוני של ישראלים.

זה אינו המקרה כאן: הנכס העיקרי שיקבל חמאס הוא חמישה ימי הפסקת אש. הם כשלעצמם לא חשובים, אלא אם התקווה היא שיובילו את ישראל לקוראלס שיסיים את המלחמה.

במקרה הזה, ולא בפעם הראשונה במלחמה, יחיא סינוואר לא מבין את הסנטימנט הישראלי. הוא לא תופס שלא תיתכן עצירה בעיני הציבור הישראלי. ממשלה שלא תמשיך את המלחמה גם אל מעבר לנחל עזה בדרום הרצועה - אין לה סיכוי לשרוד. כל אדם, בטח שר או ראש ממשלה, שלא יתמוך בהמשך המלחמה ייפגע קשות בזירה הציבורית. להבנתי, גם אין אדם אחד בקבינט המלחמה שחושב שהפסקת האש הזאת תוביל לסיום הלחימה. התנאי החשוב הוא לאשרר הערב (שלישי) בממשלה שמטרת המלחמה היא השמדת החמאס, והיא תתחדש בשבוע הבא עם תום ההפוגה.

אפשר כבר להבין מה הרווח האסטרטגי שמדינת ישראל מקבלת מהעסקה: היא משקמת, ולו במעט, את הפגיעה האנושה בסולידריות הישראלית שנבעה מהתמונות הבלתי נתפסות של תינוקות, אימהות וילדים נלקחים לעזה באכזריות מבלי שיש חייל אחד שישמור עליהם ותוך מחדל נורא של מדינת ישראל. החזרה של חטופים כאלו היא אירוע אסטרטגי במלחמה הזאת.

מהסיבות הללו, כן לעסקה.