הערכת המצב הנוכחית בחמאס מאפשרת לה להקשיח עמדות ולסרב לכל עסקה שאינה כוללת את הסיום המוחלט של המלחמה, שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל והתחייבויות נוספות שמשמעותן המעשית היא כי ארגון חמאס יישאר גורם הכוח המרכזי ברצועת עזה.
עיון בשיקולים שהובילו את חמאס לעסקה הקודמת, יסביר היטב מדוע היא לא נחפזת לכך כיום. אלה הגורמים שדחקו אותם, רק לפני חודש, לעסקה שהבטיחה הפוגה תמורת חטופים:
- הלחץ הצבאי הכבד מצד ישראל: בעיקר התקיפות המאסיביות מהאוויר, שיטוח של מבנים ושכונות.
- הלחץ בעקבות פינוי האוכלוסייה מעזה ומצפון הרצועה.
- המצור והמחסור הקשה בדלק, במזון, באספקה.
- תחושת אובדן השליטה לנוכח הקושי להבין את תמונת המצב (ואפילו את היקף החטופים שבידיה ומצבם), לגבש את ההיערכות וליצור תיאום בין מוקדי הכוח השונים בחמאס.
- ההתייצבות המלוכדת של החברה בישראל והמסר הנחוש שעלה ממנה - "הפעם הולכים עד הסוף".
- הגיבוי המדיני החזק שניתן לישראל וההבנה כי חלון הזמן שעומד לרשותה איננו קצר.
- מספרם הגדול של בני הערובה שאיפשר לחמאס "לסחור" בעבור חלק מהם מבלי לעקר את כושר המיקוח העתידי שלה מול ישראל.
- הזדמנות לשחרר בני ערובה שהחזקתם מכבידה על אנשי הארגון.
- הזדמנות לתקן את הנזק התדמיתי שנגרם לה בעקבות הברבריות הדאעשית.
ומה כיום?
מאפייני ההתקפה הישראלית השתנו. תמונות של מגדלים קורסים מהפצצות של מטוסי קרב - כבר פחות שכיחות. הלחימה היבשתית אומנם אינטנסיבית, אך חמאס ערוך לכך במנהרות ומספק לאנשיו הזדמנויות רבות יותר לפגוע בכוחותינו (כפי שראינו לצערנו בשבוע החולף). תחושת המצור - הוקלה. אספקת הדלק, המזון והסיוע הלוגיסטי - חודשה, חמאס ממשיך להקרין משילות גם אם במופעים לא סדירים, הלחץ המדיני על ישראל - גבר, האחדות הפנימית - נסדקה, החיזורים אחרי חמאס דרך קטר ומצרים - גברו.
תמונת המצב הזו לא רק שאינה דוחקת בחמאס להגיע לעסקה, אלא שהיא גם מספקת לה אופק של תקווה לשרוד כארגון וכממשל מול מאמציה של ישראל ולמצות את קלפי המיקוח שבידה כדי להבטיח עבורה את "היום שאחרי".
תרחיש כזה יהיה בבחינת אסון נוסף לביטחונה של ישראל ולמעמדה האזורי, הנשען במידה לא מבוטלת על דימוי עוצמתה
מה נכון לעשות?
על ישראל לחזור לנוסחה שהוכיחה את עצמה בשלב הראשון של המערכה: התקפות מאסיביות מהאוויר. מנגד, יש לחדש את המצור על חמאס בצורת הגבלת הסיוע ההומניטרי לאזורים שיוגדרו מראש כמתחמי סיוע, צימצום הסיכונים לכוחותינו ולחטופים בלחימה היבשתית - גם כדי למנוע מחמאס הישגים מוראליים.
יש לבחון את האפשרות לנקוט סנקציות כמו גירוש לצמיתות של אסירים ביטחוניים כתגובה לרצח חטופים, כדי להרתיע מפני ההוצאות להורג.
ולא פחות חשוב מכל אלה: התייצבות מלוכדת ומאמץ רב להגיע לאחדות בתוכנו, לפחות בסוגיה הזו.
>>> מאיר בן שבת הוא ראש המל"ל לשעבר, כיום מכהן כראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית. רות פינס פלדמן הינה עמיתת מחקר ועוזרת ראש מכון משגב לביטחון לאומי. דוד מ׳ ויינברג הינו עמית בכיר מייסד במכון משגב לביטחון לאומי