אחד המרכיבים המרכזיים שאיפשרו הצלחה יחסית של המאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית במהלך כהונת הממשלה הקודמת היה הקשר הישיר שהתקיים בין בכירים במערכות הממשל והביטחון לבין ראשי הציבור הערבי בישראל. על הרקע הזה, התפתחו, גם אם באופן חלקי, אמון של הציבור הערבי בגופי האכיפה והחוק, ואמונה כי מקודם מאמץ כן לפתרון הנגע המדמם.
זהו בדיוק הרכיב שנעדר כיום ומכשיל מראש כל מאמץ בנושא. בהיעדר קשר בין ראש הציבור הערבי, קל וחומר אמון ויחסי קהילה-משטרה תקינים, לא מפליא כי עוד לפני שהשנה הנוכחית תמה היא כבר מוכתרת כקטלנית ביותר בחברה הערבית מאז ומעולם. ההגבלות שהשית שר האוצר על העברת תקציבים לממשל המקומי הערבי מחריפות עוד יותר את המצוקה, היות וההחלטה תורמת לשימור הבעיות הכלכליות והחברתיות הקשות שעל בסיסן, בין היתר, מתפתחות הפשיעה והאלימות.
על רקע חוסר האונים הגובר של המדינה והתסכול המתעצם בחברה הערבית, עלה בשבוע שעבר רעיון יצירתי שמחייב העמקה. בעקבות שורת מעשי הרצח הקשים בשבוע בעבר הציע חה"כ מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, להקים מסגרות של משמר אזרחי ביישובים הערבים, שיאוישו בידי צעירים מהחברה הערבית. הרעיון מנוסח כרגע בקווים כלליים ומחייב פירוט בכל הנוגע לזיקה שבין אותו גוף לגורמי השיטור והאכיפה, וכן לגבי מעמדו החוקי וסמכויותיו, בעיקר השאלה אם החברים בו יישאו נשק ויורשו לנהל מרדפים, בדומה לגופי סיור ופיקוח הפועלים ביישובים היהודים.
מדובר ברעיון שמומלץ למקבלי ההחלטות בישראל להתעכב עליו במקום להמשיך לקדם שוב ושוב פתרונות צרים יחסית שכבר נוסו והעניקו מענה חלקי למדי לבעיה הרחבה, ובכלל זאת הגברת מבצעי שיטור, תיקוני חקיקה או שילוב השב"כ במאבק. לכל אלה יש כמובן חשיבות רבה, אולם הם לא יקדמו שינוי ממשי במציאות ללא שילוב רחב של הקהילה. המשמר האזרחי הערבי עשוי להעניק מענה למצוקה כפולה: הן לאלימות הגואה, והן לדור הצעיר הערבי שרבים מקרבו נטולי מסגרות וחש תלישות כפולה - כלפי המדינה וכלפי מקורות הסמכות בחברה הערבית.
"נסיקת" הפשיעה והאלימות בחברה הערבית מגלמת פוטנציאל לסיכון אסטרטגי רב ממדי עבור ישראל, ובמוקדו שלושה איומים: התרופפות מתמשכת של משילות המדינה; אפשרות להתפרצות רחבת היקף וחיכוכים בין הציבור הערבי למנגנוני המדינה אך גם לציבור היהודי; וכן חצייה של קו דק שחצץ עד היום בין האלימות במרחב הפלילי לטרור, איום שגולם בשבוע שעבר בחשיפת חוליית פשע ממרכז הארץ שקיבלה אמצעי לחימה מתקדמים מחיזבאללה.
שעת החירום מחייבת את הממשלה להתעלות מעל שיקולים פוליטיים, ולבחון גם רעיונות שמגיעים משורות האופוזיציה. כדרכו של עבאס, אותן הצעות מנוסחות בצורה עניינית ועם קצה יישומי מובהק, כפי שכבר הוכח בעבר כשצידד בשילוב השב"כ במאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, תוך שהוא סופג ביקורת מצד מנהיגים ערבים אחרים שהתנגדו למהלך. סביר כי קולות דומים יועלו גם נגד רעיון המשמר האזרחי הערבי, וייתכן שעצם הקמתו גם תלווה בחיכוכים עם גורמי הפשיעה, ואולם המצב החמור מחייב הן את המדינה והן את הציבור הערבי לבחון רעיונות פורצי דרך. ניתן בהקשר הזה לקדם "פיילוט" ראשוני ביישוב מסוים, ועל בסיס הלקחים שיופקו להחליט אם כדאי להמשיך את הניסוי, לעצבו באופן שונה או להפסיקו.
רעיון המשמר האזרחי עשוי להיות ראשיתו של מהלך רחב יותר להסדרה היסטורית של הקשר בין הציבור הערבי למדינה ולציבור היהודי. במסגרת הזאת הכרחי להתמקד בדור הצעיר הערבי, תוך השקעה בתנאיו הכלכליים והחברתיים, עידוד והקלת השתלבותו במישורי העשייה השונים במדינה, ובעיקר גיבוש מסגרות שיאפשרו פיתוח זיקה בין אותו דור תלוש למוסדות המדינה, לרבות שירות אזרחי או קהילתי. ללא טיפולי עומק שכאלה, עלול הר הגעש של היחסים הטעונים בין יהודים וערבים בישראל שהתלהט כבר במאי 2021 להתפרץ שוב, ייתכן בעוצמות גדולות מבעבר.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן