מחר (שלישי) יפקע תוקף האולטימטום של מפקדי משמרות המהפכה לממשלת בגדאד ולהנהגת החבל הכורדי בצפון עיראק: לפרק מנשקם את לוחמי שלוש תנועות האופוזיציה של הכורדים-האיראנים ולחסל את הבסיסים שלהן. ממשלת עיראק חתמה על "הסכם ביטחוני" עם טהראן והציבה מאות חיילים לאורך הגבול, כדי למנוע התקפות אל תוך שטח איראן. מנהיגי החבל הכורדי הודיעו כי הם מרחיקים את ארגוני המורדים מקו החזית. ואולם, כלל לא ברור אם בעוד יממה אחת לא ישלח המנהיג העליון חמינאי כוחות לעבר יחידות המורדים ו/או ישגר נגדם טילים ולהקות מזל"טים תוקפים. הם כבר פעלו כך לא אחת בשנים עברו.
שלוש התנועות החמושות אומנם מקיימות להלכה מעין שביתת נשק, אבל האיראנים משוכנעים שליבו את המחאות נגד המשטר והבריחו ציוד צבאי לחוליות שביצעו מארבים. אלה תנועות שונות זו מזו ואף מתקשות, לפי המסורת המקוממת אצל העם הכורדי, לשתף פעולה ביניהן. המפלגה הדמוקרטית הכורדית-איראנית היא מעין אחות חורגת תאומה של מפלגה בשם דומה שבהנהגת בני משפחת ברזאני. היא קמה על חורבות הרפובליקה קצרת הימים שהקים קאזי מחמוד ב-1945 בעיר מהבאד שבצפון איראן ומאז 1979 נאבקת במהפכה האיסלאמית. מנהיגה, עבד-א-רחמן קאסמלו, נרצח בווינה ב-1989 על ידי סוכני המשטר. התנועה השנייה - קומאלה ("חבורת העמלים"), החלה כמחתרת קומוניסטית, אבל נטשה דרך זו ומנהיגה עבדאללה מוהתדי בא בתדירות לוושינגטון. הארגון השלישי, "החיים החופשיים", הוא בעצם שלוחה של "מפלגת הפועלים" הכורדית בטורקיה, שיש לה מאחזים חזקים בצפון עיראק, המצייתת למייסד, עבדאללה אוצ'לאן, הכלוא על אי בימת מרמרה. לפיכך, יש להם קשר לכוחות הכורדים ,השולטים עכשיו בעזרת ארצות הברית בצפון-מזרח סוריה.
בסך הכול יש לאופוזיציה הכורדית-איראנית בין 5,000-3 לוחמים פעילים בחמישה או שישה בסיסים. הם הותקפו מדי פעם בשנים האחרונות והמודיעין האיראני ביצע שורה של סיכולים ממוקדים בשורות מפקדיהם. ב-1996 אף הסתערו משמרות המהפכה על הבסיס העיקרי של המורדים בקויה והרגו 20 מלוחמי המפלגה הדמוקרטית הכורדית. כיום עומדים לרשותם גם עשרות אלפי אנשי המיליציות של "הגיוס העממי", שמקבלים משכורות מבגדאד, אך סרים למשמעתה של איראן. חלק מהמיליציות הללו ערוכות סמוך מאד לחבל הכורדי. ה"פשמרגה", חיילי החבל הכורדי, יודעים שאין להם סיכוי לבלום מתקפה משולבת שכזו.
ממשלת החבל הכורדי -המפוצלת לשני אגפים יריבים- מחפשת בקדחתנות נוסחה שתחליש את תאבונה של טהראן להחליש את האוטונומיה הכורדית ולאכוף עליה להישמע לאיראן (וגם לנתק כל קשר לישראל). הם אינם יכולים להרשות לעצמם לגרש את אחיהם כפי שהוגלו, בשעתו, ה"מוג'אהידון חלק" (שאינם כורדים) על ידי האמריקנים מעיראק לאלבניה, שעכשיו מאיימת לגרשם אם ייזמו פעולות נגד איראן. חרף לחץ טורקי כבד, למשל, לא פונו עד היום אלפי לוחמי "מפלגת הפועלים" ממעוזיהם בהרי קנדיל. הם יישבעו לאיראן שתנועות המורדים ירוסנו ויימצאו תחת השגחה הדוקה, ישנו את מיקום הבסיסים וכדומה.
אלא שכל זה עלול להיות מעט מדי ומאוחר מדי עבור האיראנים. מי יעצור אותם אם יניעו כוחות לעומק החבל הכורדי? מובטח, לעניות דעתי, שהאמריקנים לא ישלחו מטוסים ושממשלת בגדאד תמחה -אם בכלל- בשפה רפה. בהחלט ראוי לחשוד באיראנים, שארגוני המורדים הקטנים אינם המניע והיעד האמיתי שלהם. וכמובן, שבטהראן צריכים הלילה לשקול היטב אם ההזדמנות לא תיהפך למלכודת. ממילא הם לא חייבים לתקוף דווקא במועד פקיעת האולטימטום שהציגו - 19 בספטמבר. הם יכולים ללחוץ וללחוץ, להגביר איומים, בלי לשלם מחיר.