בשבוע שעבר התקיימו בכנסת שני דיונים שבמרכזם עמד חוק הגיוס המדובר. האחד בוועדה לביקורת המדינה, והשני בוועדת החוץ והביטחון. היעדרותם של חברי הכנסת החרדים משני הדיונים הורגשה בעיקר היות שבהיעדרם, סביב השולחנות שרר קונצנזוס שהחוק, כפי שהוא מדווח, לא יכול לעבור - לא מבחינה ציבורית וגם לא מבחינה ערכית. חברת הכנסת טלי גוטליב הצהירה מפורשות חזור והצהר שידה לא תורם להצביע בעדו, אך גם מי שנמנע מלחשק את עצמו כך נמנע במקביל גם מלתמוך בחוק.

אפשר וראוי לתמוה, היכן הייתה ההתנגדות המרשימה של חברי הקואליציה לעיגון בחוק אפליה כל כך בוטה,  כשהדבר הובטח מפורשות לסיעות החרדיות בהסכמים הקואליציוניים, ולשאול מה פשר הפרצוף המופתע. הלא הכול היה ידוע וסוכם מראש. אבל האמת היא שהתשובה ברורה כשמש. כל הסימנים מלמדים שלהסדר המסתמן שמשמעותו היא מתן פטור גורף משירות לחרדים, אין תמיכה ציבורית וגם לא שום דבר שמתקרב לכך. מה שהיה נראה אפשרי אולי לפני שמונה חודשים, אינו כזה היום.

כך, בסקר שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי, על ידי מכון מדגם, כ-68% מהנשאלים מסרו שהם מתנגדים לחוק, רק 25% תמכו בו. ההתנגדות חוצה מגזרים פוליטיים והיא ניכרת גם בקרב מי שמזהה עצמו כימין או ימין מתון. ההבנה שהחוק המסתמן מגיע עם תג מחיר כבד, חלחלה גם לציבור החרדי עצמו, שאף שהוא ברובו תומך בו, היה מעדיף על פניו את ביטול שירות החובה ומעבר לצבא מקצועי. בהלימה לסנטימנט זה, 37.4% מהנשאלים סברו כי במידה ויחוקק חוק הגיוס הם יתמכו באלו אשר יצהירו על הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים, במידה ואכן יהיו כאלה. התמיכה גדולה אף יותר בקרב גילי 65 ומעלה, שם היא עומדת על מעל 50%. בקרב אלה המזהים עצמם עם השמאל התמיכה היא של כ-68 אחוז. מי שהזהיר שהחוק עשוי למוטט את צבא העם, יש לו בהחלט על מה להישען.

אם אכן יעבור החוק, המשבר בגזרת המילואים יהיה רק חלק מהבעיה של צה"ל. כמעט שליש מההורים לילדים בגילי 18-16 שנסקרו, מסרו כי במידה ויחוקק חוק הגיוס הם יעודדו את ילדיהם שלא להתגייס לצה"ל או להתגייס לצה"ל, אך לא לשירות קרבי. ניצנים לעמדה זו כבר רואים בשטח, כמו למשל בהתעצמות תנועת אימהות בחזית שמצהירות על כך באופן ציבורי, וקמפייני רשת שונים בנושא. צריך לומר שהכרסום באתוס שירות החובה לא נסוב רק סביב חוק הגיוס, והוא נטוע בחוסר אמון עמוק כלפי הדרג המדיני והביטחון שישלח את החיילים רק למשימות ביטחון העומדות בהלימה לרוח צה"ל. וזהו חלק מהעניין כולו. כאשר מצד אחד המדינה אומרת באופן מפורש שיש מגזר שלם הפטור מנשיאה בנטל הכבד ביותר שהיא מחילה על אזרחיה, ומצד שני היא מקדמת צעדים המערערים את יכולת המשרתים לסמוך על חוקיות וערכיות המשימות המונחות לפתחם, תוך שהיא משתלחת בראשי מערכת הביטחון באופן הבוטה ביותר. יותר ויותר אנשים מבקשים לצאת מהחוזה עימה. 

אף שברור שחוק הגיוס קיבל מעמד של חציית קו אדום, צריך לזכור שהסיפור של צבא העם רחב הרבה יותר מרכיב גיוס החובה. אין צבא העם ללא ליבת ערכים משותפים, וכאשר הערכים האלה ננגסים הדבר פוגע אנושות במודל פעמיים. פעם אחת כשהוא מערער את תחושת צדקת הדרך של המתגייסים שיודעים שגם אם הם לא מסכימים עם הדירקטיבה הפוליטית של הדרג המדיני, הם שותפים למטרה הגדולה של הגנה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופעם שנייה כשהוא מציב את הצבא בפני מצב בלתי אפשרי שבו הערכים הבסיסיים המשותפים שלנו הופכים להיות נושאים שנויים במחלוקת ומחוץ לקונצנזוס. אמירות מזלזלות על מסמך היסוד המכונן של המדינה לא תורמות להגנה על צבא העם, המחנך לאור הערכים המעוגנים בו ונסמך עליהן כגורם מלכד.

חבר הכנסת אריה דרעי צוטט בשבוע שעבר כמי שהודה שהכול לקחו בחשבון כשרקמו את עסקת החבילה שכללה חוק יוקרת השירות לצד פטור גורף, בחסות תקווה מקוממת שהציבור יבלע את המשוואה המעוותת הזו. הכול, חוץ מאשר את המחאה. עמדת הציבור ביחס לחוק ברורה, ונראה שהפעם גם הממשלה מבינה שלא מדובר באיומי סרק, אלא במאבק ערכי של אנשים המוכנים לשלם מחיר כדי לנצח בו.

>>> ד"ר עידית שפרן-גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי