החלטתם של חלק מהטייסים שלא להתנדב למילואים אולי תביא לעצירת תהליך המהפכה המשפטית, אבל היא גם עלולה להביא לסופה של המדינה. הפסקת ההתנדבות היא חץ בלב הצבא, מעשה שהורס כל חלקה טובה, וממנה לא תהיה דרך חזרה. זו החלטה שבהחלט עלולה להיות הקש שישבור את גב הגמל, והמסמר האחרון בארון.
יש לזכור שהשיח והיישום של הפסקת התנדבות המילואימניקים לא יישארו רק בקרב קציני המילואים וחיילי המילואים, אלא יחדרו עמוק לתוך צבא הקבע והסדיר ויפגעו קשות בלכידות, ברעות, בערבות ההדדית בין איש לרעהו, באחוות הלוחמים, במוטיבציה וברוח הלחימה. כשלים אחרים עוד אפשר לתקן, אבל לא את הכשל הזה.
זה יביא לתהליך של התפוררות הצבא, ולא יהיה מי שיגן על אזרחי ישראל מפני אויבינו הרוצים לכלותנו, גם אם המחאה תצליח, ותשכון לבטח מדינה יהודית ודמוקרטית. המחאה יכולה להימשך בכל כוחה, אבל למה לגרור את הצבא לתוכה? זה מעשה חסר אחריות ממדרגה ראשונה שאין עליו סליחה ומחילה. מי שעושה זאת מכריז בעצם "תמות נפשי עם פלשתים". לא את הדמוקרטיה הוא יביא - אלא את חורבן הבית השלישי.
אני ממליץ לטייסים ולמפקדים הבכירים במילואים שבמקום להכניס פוליטיקה שהורסת בצבא כל חלקה טובה – יכינו יחד עם חבריהם בקבע את חיל האוויר למלחמה האזורית הבאה. קיימות בעיות אחרות חריפות בהרבה שכבר כעת פוגעות קשות בכשירותו של חיל האוויר, אשר יתבטאו במלוא חריפותן במלחמה האזורית הבאה.
הבעיות נוגעות באי-הכנת בסיסי חיל האוויר למלחמה האזורית הבאה, ובאובדן שיתוף הפעולה בין חילות האוויר והיבשה. לאחר מלחמת ששת הימים יצא חיל האוויר בשיכרון כוח, אגו, יהירות וזחיחות ואי-הפקת לקחים ויישומם. הדבר בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים, שש שנים לאחר מכן, כאשר איבד החיל עשרות מטוסים וטייסים מול חומת טילי האויב שאליה הוא לא התכונן. גם הסיוע לכוחות היבשה היה מתחת לכל ביקורת, והציון לחיל האוויר במלחמת יום הכיפורים הוא נכשל.
אך כל אלה לא לימדו את מפקדי חיל האוויר לקח. בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים ועד עצם היום הזה השמיט והזניח חיל האוויר ממשימותיו את אחת המשימות החשובות ביותר שלו, והיא משימת סיוע ושיתוף פעולה עם היבשה. הדבר בא לידי ביטוי בחוסר תרגול ואימון בשיתופי פעולה בין חילות האוויר והיבשה. על כך גם הוציאו דוחות קשים מאוד מבקרי הצבא.
בשל היעדר מדיניות לא נערכו בצבא אימונים מובהקים לקרב משותף של זרוע האוויר וזרוע היבשה. נושא זה נשחק עד דק, וכמעט אין תרגולים ואימונים לתרחיש ייחוס זה. ללא שיתוף פעולה בין זרועות האוויר והיבשה לא יהיה אפשר להגן על המדינה וגם לא לנצח במלחמה. חיל האוויר התנתק לחלוטין משאר הצבא ובנה עצמו כצבא חד-ממדי של המדינה.
רמטכ"לים חלשים התכופפו מול הלובי החזק של חיל האוויר ונתנו לו ללכת בכיוון הרה אסון לביטחון המדינה. מדובר במפקדי חיל האוויר ב-20 השנים האחרונות, שלא הפנימו שהמלחמה האזורית הבאה תהיה שונה לחלוטין מכל קודמותיה, ומפקדי החיל התכוננו למלחמה שעברה ולא למלחמה הבאה.
חיל האוויר לבדו אינו יכול לנצח מלחמות, וההוכחה הניצחת לכך היא הסבבים הבלתי פוסקים מול החמאס והג'יהאד בעזה: כל חיל האוויר התמודד עם מטרה קטנה, שאיננה מסכנת אותו כלל, ולא הצליח בכל הסבבים הללו להפחית את קצב שיגור הרקטות מעזה לעבר ישראל ולו ברקטה אחת לאורך כל ימי הלחימה.
הכיצד יוכל חיל האוויר להתמודד עם אלפי משגרי אויב שישגרו על ישראל אלפי טילים, רקטות וכטב"מים מדי יום ביומו במלחמה האזורית הבאה, הסובבים את ישראל כטבעת חנק מכל עבריה? לשם כך היה צריך להקים חיל טילים כבר מזמן, ולפתח לייזר בעל עוצמה שיוכל לתת תשובה טובה לטילים הבליסטיים וארוכי הטווח המסכנים את ישראל. היה גם צורך להעמיד צבא יבשה חזק ומאומן שילחם בשיתוף פעולה הדוק עם חיל האוויר.
בתקופתו של ליברמן כשר הביטחון הוא קיבל החלטה על הקמת חיל טילים, אך עם סיום תפקידו נגנזה ההחלטה בלחץ חיל האוויר. חיל האוויר ראה בלייזר סדין אדום, אוי לו למי שהזכיר את המילה הזו במשך שנים רבות. החיל גם התנגד בזמנו להקמת מערך כיפת ברזל, הוא לא קנה נ"מ מוכוון מכ"ם להגן על בסיסיו ומטוסיו מפני להקות כטב"מים. החיל גם לא צייד את הגדודים האחראים לתפקוד ולרציפות בבסיסיו במלחמה האזורית הבאה.
כל זה נובע מסיבה אחת: כל דולר פנוי הושקע בקניית מטוסים ואביזרים נלווים, וזה על חשבון כל אמצעי הלחימה החדשים שיעילותם בתחומים רבים עולה עשרת מונים על יעילותם של המטוסים. מדובר בתפיסה ארכאית שאבד עליה כלח, של הפיקוד הבכיר בחיל האוויר, שנשאר 20 שנה מאחור. רק לאחרונה התחילה התעוררות, אך זה קורה מאוחר מדי - ומעט מדי.
חיל האוויר הוא הזרוע שכל אזרחי ישראל שמים בה את מבטחם במלחמה האזורית הבאה, אך לצערי הרב נכונו להם הפתעה קשה ואכזבה עמוקה. יש לנו טייסים מצוינים ומטוסים חדישים, אך מפקדי החיל בשנים האחרונות, אשר גבה ליבם, התרפקו על העבר ומיאנו להפנים ולהבין את אופייה של המלחמה האזורית הבאה, שתהא שונה ב-180 מעלות מכל קודמותיה.
בחיל האוויר לא למדו לקחים אלא שקעו באיפוריה מהניצחון במלחמת ששת הימים ולא הכינו את החיל למלחמה ביום הכיפורים, דבר שהוביל לכישלון החיל בה. כך גם קורה כעת לקראת המלחמה הבאה.
עם ישראל הולך כסומא בארובה וניזון מדיווחים לא אמינים, חול נזרה בעיני הציבור זה שנים רבות בידי כתבי חצר ומפקדים בכירים, הבאים לחזק את הדימוי של הצבא על חשבון ביטחונם של אזרחי המדינה. מדובר בהדחקה, בהכחשה, בהתעלמות ובבריחה מאחריות של הפיקוד הבכיר בצה"ל בשנים האחרונות.
הדרג המדיני מנותק לחלוטין מהמצב, טומן ראשו בחול ולא רוצה לשמוע על הבעיות הקשות. הממשלה עוסקת במשפטיזציה בחודשים האחרונים ואינה מתפנה לנושאים אחרים. כדי לנצח במלחמה האזורית הבאה, הקרובה מאי-פעם, אסור לעם ישראל לעמוד עירום וחשוף אל מול התופת.
האלוף (במיל') יצחק בריק שירת בחיל השריון כמפקד חטיבה, אוגדה וגיוס וכמפקד המכללות הצבאיות. כיהן במשך עשור כנציב קבילות החיילים. בעל עיטור העוז על לחימה כמפקד פלוגה במילואים במלחמת יום הכיפורים וחבר ב"פרויקט הניצחון הישראלי"
