היסטוריונים אינם אמורים לנבא. אנשים שמקצועם הוא חקר מה שהיה בעבר לומדים כל פעם מחדש מניסיונם כי נבואתו של היסטוריון מתגשמת לעיתים נדירות, אם בכלל. והנה, כאשר צפיתי בדיוני בית המשפט העליון, נזכרתי כי חשתי עוד לפני שנים שיגיע יום בו מדינת ישראל הרשמית תחליט להתנכר למסמך המכונן של התנועה הציונית.
מה שקרה בבית המשפט איננו חדש. כבר שמענו לא פעם מפי פוליטיקאים כי גזענות, אפליית נשים ועוינות כלפי זרמים יהודיים שאינם לרוח מפלגת השלטון הם 'ציונות'. כבר קראנו שראש ממשלה "לאומית" כינה את החרדים השוללים את עצם הלגיטימיות של המדינה 'בני ברית טבעיים' ולחש באוזנו של מקובל נכבד כי החילונים (כלומר אלו שאינם נשמעים בדיוק לפסיקתו של רב אחד חביב הקואליציה) שכחו "מה זה להיות יהודים". אולם, באותו אירוע לא שמעו האנטי-ציונים מן הקואליציה הנוכחית , אלו שדיברו בבית המשפט, בעצת יחצניהם (הממומנים בכספי משלם המיסים הישראלי) והודו בפרהסיה, בניסוחים שונים, כי הטקסט הציוני המכונן, מגילת העצמאות של מדינת ישראל כבר אינו רלוונטי! בעצם, כל מי שטובת ישראל יקרה בעיניו חייב תודה על גילוי הלב, הישירות והבוטות בהם נאמרו הדברים.
בניגוד לראש הממשלה ה"לאומית", שהן ולאו, שחור ולבן, אתמול ומחר מתחלפים אצלו תדיר על פי הנסיבות התקשורתיות והאילוצים הפוליטיים, הם דיברו בבית המשפט ישר ולעניין. ואין זה משנה אם דיברו בגילוי לב מתוך מניעים כנים, קראו מדף המסרים היוצא מבית ראש הממשלה, או פשוט טעו מתוך חוסר ניסיון פוליטי. העיקר שאמרו את האמת. ועכשיו כולנו יודעים שיש לנו עניין עם מי שהיום פועלים לגנוז את מגילת העצמאות, מחר יקפלו את הדגל הציוני הכחול-לבן (הוא הרי נישא בהפגנות המונים בידי 'אנרכיסטים' 'אלימים'), ומחרתיים יאסרו ברוב של 64 מנדטים לשיר את ההמנון הציוני המסתיים בשורה המסוכנת: "להיום עם חופשי בארצנו".
לפני שנים אחדות פרסמתי באתר אמריקני מאמר (באנגלית) שהזהיר מפני החלפת מגילת העצמאות ב"חוק לאום". כותרת המאמר: "מי צריך חוק לאום? מדינת היהודים, פחדים והפחדות". הדברים שכתבתי אז כוחם יפה גם היום. לא הייתי משנה ולו מילה אחת במאמר, שהזהיר מפני מה שעלול לקרות אם תיגבר יד האנטי-ציונים, והציע לשמר את מעמדה המיוחד של המגילה כבסיס לחוסנה, עמידותה, ופריחתה של חברה יהודית-דמוקרטית.
מגילת העצמאות: טקסט מכונן
אקדים ואבהיר: אני רואה עצמי כפטריוט ישראלי גאה. נולדתי בפרבר של תל אביב פחות משנתיים לפני היום בו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל בבניין המוזיאון של אותה עיר. זיכרון הינקות הקדום ביותר שלי הוא מן היום שלמחרת הקראת מגילת העצמאות של מדינת ישראל, היום בו הפציצו מטוסי חיל האוויר המצרי את העיר. אני זוכר עצמי עומד ומביט בשרפה הגדולה שפרצה במפעל תעשייה שנמצא כמה מאות מטרים ממערב לבית הוריי. בכל פעם שאני נזכר במשפטים מתוך מגילת העצמאות של מדינת ישראל, מהדהד באזניי השאון הצורמני של מנועי המטוסים, מעורב בקולות התפוצצות וביללת צופרי האזעקה. נולדתי ב'פלסטינה [א"י]' המנדטורית להורים שיצאו ברגע האחרון ממזרח אירופה בטרם-שואה וגדלתי בתוך שאון המלחמות אל תוך מדינת ישראל הדמוקרטית. אפשר שדווקא בגלל החוויה המכוננת הזאת ראיתי, כמו רבים מבני דורי, את מגילת העצמאות כתשובה הולמת להתנגדות האלימה של משטרי המדינות השכנות להקמת מדינה בה יממשו בנות ובני הקבוצה האתנית-דתית שלתוכה נולדנו את זכותם לנהל בעצמם את ענייניהם. ואכן, המגילה מתייחסת בפירוש למלחמה על הבית בה מצא עצמו היישוב היהודי הקטן בימים בהם חובר הטקסט, ובה בעת היא מצהירה במפורש על חזון פוליטי-חברתי אוניברסליסטי, בו "יהדות" ו"דמוקרטיה" הם בעצם דבר אחד:
"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו".
בעיני רבים מבני דורי, דור ראשון בארץ, נחשב הטקסט הזה למקור גאווה בשל המיזוג המופלא שמצאנו בו בין המיטב שברעיונות האוניברסליים של שוויון, חירות וקדמה לבין עמידה גלויה וחד-משמעית על זכות הקבוצה האתנית-דתית שלנו לחיות את חייה, ולקיים את תרבויותיה במקום משלה. במרוצת השנים נעשיתי להיסטוריון החוקר את תולדות התנועות הלאומיות היהודיות. למדתי לזהות את ריבוי הפנים של הטקסט המכונן הזה ונחשפתי לפער שבין ההבטחות הגלומות בו למציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית שנוצרה במדינת ישראל. אולם, מעולם לא עלה על דעתי כי יבוא יום ומישהו ינסה להפר - ועוד בטענות של חיזוק החוסן הלאומי - את האיזון הגאוני בין "לאומיות" ו"דמוקרטיה" שהנחילו לנו לדורות האבות המייסדים של מדינת ישראל.
מכשיר פוליטי לערעור מעמדו של בית המשפט העליון
בעשור האחרון התחזקו בחברה הישראלית מגמות קיצוניות, המעידות, לדעתי, על חוסר הביטחון של נושאיהן, ומסגירות ניתוק גובר והולך (עד כדי התכחשות גמורה) מן השיח הציוני ההיסטורי. גרוע מכול, מגמות אלו מלמדות על אי הבנה היסטורית של אופייה ההטרוגני של החברה הישראלית. אחד מן הגילויים הבולטים להקצנה האמורה מוצא את ביטויו במאבק קבוצות פוליטיקאים בסמכויות מערכת המשפט הישראלית. הדיון הפרלמנטרי בהצעות לכינונו של "חוק הלאום", כך לומד מי שמצוי בנבכי הפוליטיקה הפרלמנטרית הסוערת של ירושלים בירת ישראל, משמש את יוזמיו כמכשיר נגד בית המשפט העליון של המדינה. יו"ר הקואליציה, חה"כ יריב לוין אמר זאת במלים מפורשות:
"מדינת ישראל היא מדינה יהודית שמתקיים בה משטר דמוקרטי, ולא מדינת כל אזרחיה וכל מסתנניה [הכוונה למהגרים אפריקנים] אשר בשוליים מתקיימים בה חיים יהודיים. עקרון יסוד זה שעל בסיסו קמה מדינת ישראל נשחק בקצב הולך וגובר בפסיקות בג"ץ, ועל כן יש הכרח לבלום את התהליך הפוסט-ציוני ולעגן בחוק יסוד את זהותה של המדינה וערכיה הבסיסיים".
בית המשפט העליון מוצג בדברים אלה של מנהג פוליטי בולט כאויב אופייה היהודי של מדינת ישראל וכמוביל תהליך "פוסט-ציוני" (שם קוד מקובל בשיח הפוליטי של הימין הקיצוני הישראלי ל"אנטי-ישראלי"). לפי דבריו של חבר הכנסת הנכבד, "יהדות" ו"דמוקרטיה" אינן שתיים שהן אחת, כמו שעולה מן הנוסח עליו הסכימו חותמי מגילת העצמאות של מדינת ישראל, אלא שתי שיטות נפרדות ונבדלות, שחיזוקה של אחת מהן בא בהכרח על חשבון חברתה, ועל כן יש מי שמבקש להגן על היהדות, חייב להיאבק באויבה הגדול: בית המשפט העליון התומך בשיטה הדמוקרטית. דברים אלה של חה"כ לוין מתעלמים גם מעניין מהותי אחר המאפיין את הטקסט של מגילת העצמאות: ההיסטוריזציה של העם היהודי. המגילה מדברת על כך ש: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים".
לפי זה, מדובר בקיבוץ אנשים שיש להם חיבור היסטורי עם הארץ בזכות מה שהיה בעבר, ולא בתוקף אמונה דתית, דפוסי התנהגות וסמלים. העם היהודי, אליבא דחותמי המגילה, יצר נכסי תרבות בתהליך היסטורי, וההיסטוריה היא שעיצבה את דמותו. אין הטקסט מגדיר "יהדות" מהי, אלא מדבר על מה שמשותף ליהודים! ואילו מר לוין, כמו שותפיו לערעור על תוקפה של מגילת העצמאות מדבר על "זהות יהודית" של המדינה ועל "ערכים יהודיים", עניין מופשט שדבר אין לו עם השיח החילוני, הציוני כל כך, שהתקבל על דעתם של אורתודוקסים ואתיאיסטים כאחד. שימו לב לכך שהמגילה מדברת על "היישוב העברי" בארץ ישראל ולא על "היישוב היהודי"! אותו "יישוב עברי" נוצר על פי הטקסט של מגילת העצמאות מן החיבור בין "עם" חסר מולדת לארץ שיש לו אליה זיקה היסטורית, ויצר בה משהו חדש לחלוטין, משהו מהפכני וחסר-תקדים:
"בדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".
עיון בנוסחים השונים של הצעות "חוק הלאום" מן השנתיים האחרונות מלמד עד כמה מרכזית בהן ההתמודדות עם הטקסט המאוזן וההרמוניסטי שהפיקו חותמי המגילה. במקרים המתונים יותר הועלו הצעות לעיגון מה שכבר כתוב ומוסכם במגילת העצמאות מאז ה-14 במאי 1948 בחקיקה מיוחדת, כאילו נשקף איזה שהוא איום של ממש על תוקפה של מגילת העצמאות. ואילו בקיצוניות שבהצעות החדשות של "חוק הלאום" מוצגת בעצם עמדה המסתייגת מתוקפן של אמירות מסוימות שבטקסט המכונן של מדינת ישראל. אמירות שחלקן כבר נתקבעו ב"חוקי יסוד" שחוקק הפרלמנט הישראלי, וחלקן מתפרשות על ידי בית המשפט העליון כבעלות משמעות משפטית. מפרספקטיבה היסטורית, העיסוק האובססיבי של חברי הכנסת בזמן האחרון ב"חוק הלאום" נראה לי כעוד גילוי מובהק לאופי האנטי-ציוני של המחנה הלאומני שעלה בידו להרכיב את ממשלת ישראל הנוכחית ברוב דחוק.
פחדים והפחדות בשירות "חוק הלאום"
כבר אמרתי קודם כי האליטות בישראל שבה גדלתי לא שידרו לאזרחי המדינה פחדנות, חולשה ואובדן עשתונות. נהפוך הוא, מנהיגיהם הפוליטיים של אותם קצת למעלה מחצי מיליון ישראלים שעמדו ב-1948 מול מתקפה בו-זמנית של צבאות פולשים שאיימו על עצם הקיום הפיזי לא ייללו ולא בכו מפחד, גם כאשר חיל האוויר המצרי הפציץ את תל-אביב, והכפרים היהודיים המבודדים בגוש עציון אשר בהרי יהודה נפלו בידי כוחות האויב. הם גם לא חיפשו אויבים פנימיים שאותם יוכלו להאשים בסכנות הנשקפות מבחוץ. הישראלים הראשונים לא נזקקו למבצעי הפחדה יומיומיים מצד ראש ממשלתם כדי להזכיר להם שהם נמצאים בסכנה קיומית. לא זכור לי שדוד בן גוריון דיבר אי-פעם, אף בימים הקשים והמרים ביותר, בסגנונו הבכייני של בנימין נתניהו. הסגנון הבכייני משדר לכל מי שעיניו בראשו כי משהו חשוב הלך לאיבוד במחנה הפוליטי הישראלי המכנה עצמו "לאומי": ביטחון פשוט בעובדת עצם נוכחותנו כיהודים-ישראלים בארץ. חוסר הביטחון, והשימוש בסגנון הבכייני לצרכים פוליטיים, וזאת דווקא כאשר מדינת ישראל היא היום הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, המונה למעלה משישה מיליון יהודים, מדינה משגשגת מבחינה כלכלית וחזקה מבחינה צבאית, הם העומדים מאחורי ניסיונות חקיקה נגד איומים מדומים מצד מגזרים גדולים וחשובים בחברה הישראלית ואויבים פנימיים שאינם קיימים. הבה נחזור למשל לדברי חה"כ יריב לוין, המדבר על האיום של המהגרים האפריקנים לדחוק את החיים היהודיים במדינת ישראל לשוליים. במקום לפתור בעיה מנהלתית-דמוגרפית מטרידה בפרברים הדרומיים של תל-אביב, מציע המחוקק לעגן ב"חוק לאום" את עליונות "האופי היהודי" של המדינה על פני ה"אופי הדמוקרטי" שלה. באופן פרדוכסלי-כביכול (כביכול- משום שלמעשה כל מי שמצוי בתולדותיהן של תנועות פוליטיות ימניות-רדיקליות יודע שעיקר קיומן תלוי בפחד!) מערער הימין הלאומני הרדיקלי, החותר להשתית את החזון הציוני המתגשם בארץ-ישראל על פחדים והפחדות, על כל מה שמייצגת עבורנו הציונות.
מדוע יש להסתפק במגילת העצמאות כעקרון יסוד חוקתי?
מדינת ישראל הוכרזה ב-14 במאי 1948. המסמך המכונן שהקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות היה טקסט מוסכם שחתמו עליו נציגי הסיעות הפוליטיות השונות ביישוב, ציונים ובלתי-ציונים (בין החותמים נמנו איש המפלגה הקומוניסטית האנטי-ציונית מאיר וילנר ונציגי האורתודוקסיה הבלתי-ציונית). משך שנים רבות לא ערער איש בישראל על מעמדו של הטקסט המכונן הזה, לא הציע לשנותו, אף לא תבע לבטל בדרך כלשהי תוקפו של משפט אחד מן המגילה. זאת ועוד, למגילת העצמאות הוקנה מעמד משפטי עוד בימיה הראשונים של מערכת המשפט הישראלית. בפסק דין מפורסם של בית המשפט העליון כתב בשנת 1953 השופט העליון שמעון אגרנט:
"מערכת חוקים לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידה כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון – פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אומנם, ההכרזה אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם', אך במידה שהיא 'מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו'. [...] מחובתנו לשים את ליבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה [...] הלא זו אקסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו..."
פסיקה זו, שקיבלה את במגילת העצמאות ככלי פרשני משפטי, חזרה ואושרה משך ארבעים השנים הבאות על ידי בית המשפט העליון. למעמד חוקתי של ממש זכה הטקסט המכונן הזה של מדינת ישראל בעקבות קבלת חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם ובחירותו בשנות ה-90 של המאה הקודמת. השופט העליון דוב לוין כתב בפסק דין משנת 1994:
"מגילת העצמאות הייתה לעקרון יסוד חוקתי, מחייב. מטרת חוקי היסוד אף היא הוגדרה ברורות ובתוקף משפטי חוקתי כבאה 'לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית' [...] ראה בית-משפט זה מימים ראשונים להנחות עצמו בעקרונות ובערכים של מגילת העצמאות כמקור לפרשנות החוק, כיתד שניתן להצמיד אליו זכויות יסוד מוגנות. באו חוקי יסוד אלה והביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאינה עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם, שהרי נעמיד את המחוקק הישראלי בכוננו חוק יסוד [...] מבקש ליתן בידי האזרח בישראל מגילת זכויות אזרח ברמה חוקתית על-חוקית".
כוחו של הטקסט המכונן של מדינת ישראל – עניין המלמד על הכישרון הפוליטי המופלא של מנסחיו - היה בהצלחה להביא נציגים מכל קצווי קשת הדעות של היישוב היהודי לאשר אותו. לא היה זה דבר של מה בכך, בהתחשב בעובדה שעל המסמך מופיעים שמותיהם של אישים מן השמאל הרדיקלי הלא-ציוני וציונים-סוציאליסטים לצד אלו של פעילים מן הימין הרוויזיוניסטי ונציגי מפלגות חרדיות אנטי-ציוניות. דעותיהם של החותמים (כולם גברים, להוציא גולדה מאירסון (מאיר) היו שונות באופן קוטבי וחזונותיהם אודות דמותה וצביונה של מדינת היהודים התנגשו אלו באלו. אכן, המסתייגים מחיסרון זה או אחר במגילה הקפידו למסור בכתב את דעתם. מן המסמכים שניסחו עולה בבירור כי לו התעקשו בעלי ההשקפות הפוליטיות השונות שדעותיהם תיוצגנה בנוסח הסופי של המגילה, אפשר שלא היינו זוכים לראות בהכרזת המדינה... הפשרה הגדולה שנרקמה בין נציגי הסיעות השונות הייתה הישג היסטורי גדול ויחיד במינו, הישג שקשה להעלות על הדעת שהימין הלאומני-משיחי התומך בשנת 2015 בחקיקת "חוק הלאום" עשוי להבין את מלוא משמעותו. פשרה זו הצליחה להציג הרמוניה בין "ערכים יהודיים" לבין ערכים דמוקרטיים. יותר מכך, ערכי הדמוקרטיה נובעים, על פי לשון המגילה, מן המסורת היהודית! הם נשענים במגילה על חזון נביאי ישראל. וכאמור קודם, מציגה המגילה בלשון ישירה ובלא כל הסתייגות מרומזת מחויבות לערכים אוניברסליים ושוויוניים. זאת בעת מלחמה בין הקבוצות האתניות-דתיות השונות שעתידות היו להרכיב את החברה האזרחית מדינת ישראל.
"חוק הלאום" –אנטי ציוני?
המאבק הסוער המתנהל בין תומכי "חוק הלאום" לבין מתנגדיו איננו בשום פנים ואופן עימות בין ציונים ואנטי-ציונים (כך מנסים באופן פתטי להציג אותו דוברי הימין-הלאומני הישראלי). זהו, לדעתי, עימות בין תומכי הציונות הקלאסית במיטבה, ובהם גם כותב הדברים האלה, הרואים במגילת העצמאות הישג יהודי-ציוני מופתי וציון דרך בתולדות הדמוקרטיה העולמית (גם אם אין המילה דמוקרטיה נזכרת בטקסט של המגילה!), לבין מי ששכחו, או אולי אפילו לא ידעו מלכתחילה, ציונות מהי.
אני מציע להחזיר את הטקסטים הציוניים הקלאסיים לדיון הציבורי, לשיח הפוליטי ולעיסוק התקשורתי בשאלת מרכזיותה של "מגילת העצמאות". עיון מחודש בעיקרי הדברים שנכתבו ונאמרו בין ימי הראשית של תנועת "חיבת ציון" באימפריה הרוסית לטקס הכרזת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 יחשוף לציבור הישראלי את עומק הפער בין הפוליטיקאים המכונים משום מה "לאומיים" לחזונם של האבות המייסדים. אין זו משימה קלה, ולו משום העובדה שכתבי הרצל וז'בוטינסקי אינם מצוטטים תדיר בפיהם של נתניהו, סמוטריץ', וחבריהם למפעל מחיקתה של מגילת העצמאות מזיכרונם של הישראליות והישראלים.
>>> פרופ' ישראל ברטל הוא היסטוריון, איש חינוך וחוקר התנועה הלאומית היהודית מן האוניברסיטה העברית בירושלים, משמש כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים