״הסבירות״ נשאנוך בלי מילים, אפורה, עקשנית ושותקת. עדנה מאוחרת נתגבשה לעילה שטומנת בחובה יושרה ויושר, טוהר מידות וניקיון כפיים. לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, מתנגדי הפרוגרס, צייצני המשילות וקורבנות המערכת המשפטית - מצאו אויב חדש ישן לנאץ. הדיון הער בעילה פונה לרוב להלכת דרעי-פינחסי. מעטים פונים לבחון את ההחלטה בעניינו של השר רמון, צייצן נמרץ ומקרה בוחן מעניין בפני עצמו.
בקיץ 2006 הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב כתב אישום כנגד ח"כ רמון בעבירה של מעשה מגונה ללא הסכמה בניגוד לסעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הוא הואשם בכך שבעת היותו חבר כנסת ושר משפטים, בלשכת ראש הממשלה, נשק והחדיר את לשונו לפיה של המתלוננת, קצינה בצה"ל, אשר שירתה אותה עת במזכירות הצבאית של ראש הממשלה, וכל זאת בלא הסכמתה. בית משפט השלום הרשיע את רמון בעבירה שיוחסה לו. בהכרעת הדין פסק בית משפט: "...לאחר בחינה ובדיקה של כל הראיות, מצאנו שדבריה של המתלוננת הינם אמת לאמיתה. לעומת זאת מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".
והנה בתוך כשנה מהרשעתו, סברה ממשלת אולמרט כי ראוי ונכון להחזיר את רמון לממשלה כשר וכמשנה לראש הממשלה. נגד חוסר סבירותה של ההחלטה, עתרה דווקא תנועת אמונה - תנועת האישה הדתית-הלאומית, המשתייכת בגאון לציונות הדתית. בהכרעת הדין ובדעת מיעוט סברה השופטת ארבל כי, אכן, חזרתו של רמון לחיים הציבוריים לוקה באי סבירות. ההרשעה והקביעות השיפוטיות בנוגע למעשה העבירה, יחד עם ההתנהלות בניהול המשפט והעובדה כי כהרף עין לאחר שסיים לרצות עונשו שב רמון לכהונה ציבורית - אינה סבירה.
אלא שדעת הרוב סברה אחרת וקבעה כי הפעלת שיקול דעת סביר בהליך מינוי לכהונה ציבורית מחייב את הרשות הממנה לשקול את התאמתו של המועמד לתפקיד מבחינת כישוריו המקצועיים, ומבחינת איכויותיו האישיות ורמתו המוסרית. כאשר במועמד דבק דופי, על הרשות לבחון את משקל ׳הדופי׳ על התאמתו לתפקיד. עליה להעמיד ׳דופי׳ זה נגד שאר השיקולים הפועלים לקידום המינוי, ולאזן ביניהם. אמת המידה המרכזית לצורך האיזון, טמונה בשאלה אם בנסיבות העניין עלול המינוי לפגוע פגיעה מהותית ועמוקה בדמות השלטון בישראל, ולהסב נזק ממשי ליחס הכבוד שהאזרח רוחש למוסדותיו. ככל שמתחם שיקול הדעת המנהלי בעשיית המינוי רחב יותר, כך מתרחב עימו מתחם הסבירות, וכך הולך ומתארך מנעד האפשרויות הלגיטימיות למציאת נקודות איזון שונות בין הערכים הנוגדים בהליך המינוי. בעניינו של רמון סברו שני שופטי הרוב כי החלטת ממשלת אולמרט למנות את רמון לכהונת שר בממשלה עומדת במבחן השיפוטי בהיבט סבירותה. באיזון שערכו בין נתוני ההרשעה הפלילית, והחולשה האנושית, בין הזמן הקצר שחלף מאז ריצוי העונש, לצד היכולות והכישורים, לצד תרומתו הצפויה וחשיבות צירופו לממשלה, ניתן משקל מכריע לגורמים האחרונים.
יוזמי המהפכה המשפטית ותומכיה, מי מתוך אידאולוגיה שמרנית, שסוחרת במקסמי שווא, מי מתוך אופורטוניזם פוליטי, המונע מנקמנות צרה – טוענים כי עילת הסבירות מאפשרת לאלו, שאינם מרוצים ממינויים של הרשות המבצעת לעתור לבג"ץ, וברצות השופטים הם ידיחו ממונים מתפקידם או ימנעו מאנשים להתמנות. על כך כתב השופט זילברג, משופטי העליון, שאליו מתגעגעים כיום, הוגיה המביכים של הציונות הדתית ותומכי ממשלת המידות החסרות: "המוסר והחוק אחוזים זה בזה כאש בגחלת. המוסר הוא הבסיס האידיאולוגי של החוק, והחוק הוא הלבוש החיצוני, הקונקרטי, של חלק מעקרונות המוסר המופשט. אופיו המוסרי המובהק של המשפט העברי. משפט שהוא דתי במהותו, לאומי במטרותיו, וחופשי באמצעי ההגשמה שלו, אין לו אלא בסיס מוצק אחד, והוא: הקונספציה המוסרית המשותפת של כל יחידי האומה. לכן המשפט העברי מטשטש מדעת את ההבדל שבין 'דין' ובין 'לפנים משורת הדין', לכן הוא מכניס את היושר לגבולות מחייבים של החוק". אבל אלו זמנים אחרים, הבושה אבדה, יושר הוא מותרות ונזק ממשי כבר לא ייגרם. זה מכבר, אבד הכבוד שהאזרח רחש למוסדות המדינה.
>>> ערן קמין הוא תת ניצב (בדימוס), היה בין השאר ראש מנהלת האכיפה הלאומית בעת משבר הקורונה, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, מפקד בפועל של היחידה הארצית לחקירות הונאה, מדריך במכללה לביטחון לאומי ונציג המשטרה והמשרד לביטחון לאומי בארה״ב ובקנדה