פעם, לפני שנים, כשרצועת עזה עוד הייתה פתוחה בפנינו, העיתונאים הישראלים, ויכולת להגיע למעבר ארז ולהיכנס ליום "כיף" בעזה, ומן הצד השני חיכה צוות צילום עזתי שמוכן להסתכן ולעשות הרבה עבורך, הייתה מוסכמה אחת שאין לערער עליה – אסור להתקרב אל הגבול עם ישראל. 

"אועה" (זהירות) הייתה התגובה הקבועה בכל פעם שביקשתי לצלם את ישראל מקרוב - מתוך עזה. אפשר היה לעשות בעזה כמעט הכול, לצלם מנהרות הברחה, להצטרף לחמושים מגדודי אל-אקצא, לראיין בכירים בחמאס: רק לא להתקרב לגיא הצלמוות שנקרא הגבול.

שנים אחרי, ב-2018, הטפטוף התחיל. בתחילה היו אלה האמיצים ששמו נפשם בכפם. כאשר ראו ששערי השמיים לא נפתחים ואש תופת לא הומטרה עליהם, באו אחרים. אלה העזו יותר. את ההמשך כולנו מכירים עם צעדות השיבה, ואלפי העזתים שהגיעו מטרים ספורים מחיילי צה"ל. מחסום הפחד נשבר.

הפגנות על גדר הרצועה, ארכיון (צילום: Sky News, חדשות)
"צעדת שיבה" ברצועת עזה, ארכיון|צילום: Sky News, חדשות

 

וכמו עזה של 2018 כך גם גבול לבנון של 2023. בתקופה האחרונה חיזבאללה מעז יותר. אנשיו מגיעים אל הגבול באור יום, צועדים מטרים ספורים מחיילי צה"ל, חלקם רעולי פנים (הסרטון שצולם לפני שבועיים של כוח רדוואן סמוך לגבול איננו יוצא דופן. סיורים שכאלה מתרחשים מדי פעם – החידוש היה שהפעם זה צולם). אחרים מגיעים לגבול חמושים בדגלים הצהובים של חיזבאללה, מתקרבים לחיילים ופוגעים בגדר. מי שמצטיין בפרובוקציות מעין אלה הוא אחד מאנשי חיזבאללה המפורסמים ביותר, כתב הבית של הארגון ברשת אל-מנאר, עלי שועייב, שהגיע כמה פעמים מרחק יריקה מחיילי צה"ל. אתמול היו אלה צעירים רעולי פנים שפרצו פרצה בגדר שהציב יוניפי"ל סמוך לכפר ר'ג'ר - והרשימה עוד ארוכה.

סיקור N12

הפרובוקציות האלה על הגבול אינן באות בחלל ריק. חיזבאללה הכריז לאחרונה כי יש 13(!) תיקוני גבול שהוא דורש לבצע, כלומר, לטענתו ישנם 13 מקומות שבהם ישראל חרגה מהקו הכחול וגנבה שטח ללבנון. המספר הזה מבטיח כי מבחינת "צבא הטרור" המכונה חיזבאללה - עילות לעימותים מקומיים יש למכביר. וכשזה מצטרף לאוהל שבהר דב, לירי טיל נ"ט, לירי הרקטות מלבנון, לפיגוע במגידו - אפשר להבין שנסראללה כבר אינו מורתע כבעבר, ובהתאם – ארגונו מתנהג באופן אגרסיבי הרבה יותר.

מצד שני, הנחת העבודה בישראל, ובצדק, היא שנסראללה איננו מעוניין במלחמה. גם אם יצליח לפגוע קשות בישראל, והוא יצליח, משמעותה של מלחמה כוללת בזירת לבנון היא שמגן לבנון יהפוך למחריבה, וכי נסראללה יהיה זה שיחזיר את המדינה לתקופת האבן בערך. ספק גדול אם האיש הזה שמרבה להתרברב כי הוא מכיר את ישראל יותר מכולם יבקש להיכנס לעימות כולל שסופו פגיעה אנושה בארגונו והרס מדינתו.

לוחמי צה״ל בגבול לבנון
לוחמי צה"ל בגבול לבנון

אז כיצד בכל זאת ניתן להסביר את הסתירה המובנית בין הארגון המורתע לבין נכונותו של נסראללה בכל זאת לקחת סיכונים הולכים וגוברים? ההסבר החשוב ביותר לדעתי הוא הפרשנות של נסראללה את המצב הנוכחי אצלנו ולפיו ישראל נמצאת בנקודת שפל היסטורית בכל הקשור לשסע הפנימי. בחיזבאללה מכירים היטב את הנעשה ברחובות ישראל, את הדה-מורליזציה שיש בחלקים גדולים בצבא המילואים, את הפגיעה בכשירות חיל האוויר, ובעיקר את הקרע ההולך ומתהווה בין 2 המחנות כאן.

אין לזלזל כלל בפרשנות הזאת שמתלבשת כמו כפפה ליד על תיאוריית קורי העכביש של מנהיג חיזבאללה ועל אמונתו בדבר חולשתה המובנית של החברה הישראלית. מכאן הדרך קצרה לקחת סיכונים, להעז, להציק, לפגוע ובדרך לחזק את תדמית שומר לבנון ולהלבין את נשק "ההתנגדות" של חיזבאללה.

חסן נסראללה
נסראללה - לא מורתע כבעבר, אבל לא מעוניין במלחמה

הסיבה השנייה קשורה לפטרונית – איראן. זו כבר תקופה ארוכה נמצאת בעימות עם ישראל שהופך ישיר יותר ויותר. התקיפות הישראליות בסוריה שמכוונות כלפי אנשי כוח אל-קודס ונכסים איראניים כבר הפכו לעניין שבשגרה, חיסולים בלב טהראן, תקיפות סייבר, פגיעה במתקני גרעין ובמדענים, מלחמה ימית – הרשימה ההולכת ומתארכת של פגיעות ישראליות באיראן דורשות מבחינתם תגובה חריפה. אבל הרפובליקה האיסלאמית מתקשה להוציא תגובה כזאת, בין היתר בשל סיכולים יוצאי דופן של המוסד.

במצב עניינים שכזה ההבנה היא כי טהראן לוחצת על בעלות בריתה באזור, חברות הציר השיעי, חיזבאללה, כמו הג'יהאד האיסלאמי, להגיב, להטריד את ישראל, להסלים את המצב בגבול ולגבות ממנה תשומת לב ומשאבים יקרים. משום שכך הם פני הדברים במזרח התיכון של 2023: כמעט כל הנעשה כאן מתקשר במישרין או בעקיפין למעצמה אזורית אחת שמערערת את יציבות האזור כולו – איראן.