בניתוח פוליטי קר, ברור למדי שהשבועות הקרובים יישאו בחובם התלבטות בלתי צפויה לשר המשפטים, יריב לוין. האיש שעד לא מזמן נחשב לכול יכול בתוך הליכוד ובתוך הממשלה כולה מכתיב את סדר היום, קובע את המהות ואת הטון, הפך לשר חבוט ואפילו מעט מתוסכל, אחרי – לא נעים לומר – הברקס שקיבל מראש הממשלה נתניהו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אם לאחרון עוד הייתה התלבטות, ואין לו כזאת, באה האזהרה של כלכלני ארגון ה-OECD רק ביום רביעי, והבהירה שהעולם העסקי-כלכלי רואה ברפורמה המשפטית גורם סיכון בעל השפעה שלילית ביותר על המשק. נתניהו יודע לקרוא את הדוחות האלה מצוין, ושלא כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הוא כבר לא מספר לעצמו סיפורים שמדובר ב"תחזית מצוינת".
"התגברות האירועים הביטחוניים והמשך המתיחות הפוליטית סביב חקיקת הרפורמה המשפטית עלולים להעלות את הסיכון, להוביל להקשחת הסביבה הפיננסית ולהכביד על המגזר העסקי ועל היקף ההשקעות במשק הישראלי", כתבו ב-OECD, בלשון שגם תלמידי המכינה לקראת התואר בכלכלה מבינים.
לא רק נתניהו. גם מרבית בכירי הליכוד מבינים את פוטנציאל הנזק, וזה עוד לפני שדיברנו על היחסים עם ארה"ב (שקיבלו השבוע מכה נוספת), המרקם הפנימי בישראל והסקרים שמלמדים על אובדן של רבע מכוחו של הליכוד מתחילת הקדנציה. "את מה שכולם רואים יש מישהו אחד שמסרב לראות, וזה יריב לוין", אומר השבוע בכיר במפלגת השלטון. "הוא לא יכול להרשות לעצמו לצאת מובס, והוא מאמין שיש לו את היכולת לשכנע את נתניהו להעביר בכל זאת משהו מהרפורמה. הוא לוחש על אוזנו ואומר לו שזו תהיה חולשה נוראית וחוסר משילות מופגן של הממשלה ושלו אישית", אומר אותו בכיר ומוסיף: "יריב מנסה להדביק את הכישלון שלו לנתניהו. זו האפשרות האחרונה שלו לשכנע את נתניהו שלא להרים ידיים סופית מהרפורמה".
במקביל מנהל לוין שיחות קדחתניות עם חברי כנסת ושרים ומפציר בהם שלא לומר בתקשורת שהרפורמה מתה. "אסור לשדר שזה נגמר כי אז זה באמת ייגמר. זה לא נכון בשום אסטרטגיה", הוא מסביר להם. זו הסיבה שיותר ויותר חברי כנסת ושרים שמקורבים לו נשמעים באחרונה בראיונות בתקשורת מבטיחים ש"משהו" יעבור, גם אם לא ברור מה בדיוק. הגדיל לעשות השר מיקי זוהר, שאמר בריאיון לחדשות 12 שאם חלק מהרפורמה לא תעבור – לנתניהו אין ממשלה. אומנם זו יותר קריצה לבייס הליכודי מאשר הבחנה מדויקת, ועדיין, זו קריאת כיוון שמבקשת שלא לומר על הרפורמה קדיש.
בינתיים נתניהו, כדרכו בקודש, מלהטט. הולך בין הטיפות. הוא לא קובר את הרפורמה באופן סופי, אבל נותן את כל הסימנים האפשריים לכל מי שרק מבקש כדי להעביר את המסר שזה הדבר האחרון שהוא רוצה. כשהוא נשאל על הרפורמה פניו מתכרכמות, משתנות, והוא מגייס את כל כישרון המשחק שלו – ויש לו – כדי לשדר שהוא עדיין "על זה", שיש לו "מהלכים" שהוא מעדיף שלא לחשוף. אולי עדיף שכך, כי "חשיפת המהלכים" הביאה את ישראל למצב לא מי יודע מה באחרונה. אבל במישור העקרוני, זה נתניהו. הוא יודע לספר לכל אחד את הסיפור שהוא רוצה לשמוע, בתקווה שעד שייגמר הסיפור – הלקוחות יירדמו.
אלא שלקוח אחד לא מתכוון להירדם. יש לו הכוח להחזיק, ושמו יריב לוין. סיפורי האלף לילה ולילה שהוא שומע רק גורמים לו להתחדד ולנסות להחזיק את כולם סביבו ערים. לאחרונה, עם עיכול האכזבה מכך שנתניהו התקפל מול הרפורמה (די מוזר ששר המשפטים לא צפה את ההתקפלות הזו, אבל ניחא), שינה לוין את האסטרטגיה. "ממש לא מעניין אותי מי ייבחר בוועדה לבחירת שופטים, נציג קואליציה ונציג אופוזיציה או אפילו שני נציגי אופוזיציה", הוא אומר בשיחות סגורות, "זה לא משנה את השיטה מהיסוד גם ככה. עדיין יהיה וטו לשופטים", אמר לכמה חברי כנסת ששוחחו איתו. זה לא נגמר שם.
לוין הדהים אותם באמירה הזאת, כך לפי שלושה חברי כנסת שסיפרו לנו על שיחתם איתו: "אני חושב שאני יכול להגיע עם הנשיאה אסתר חיות להסכמות על זהות שני השופטים. לא אקבל מצב שאני בוחר שופט אחד והיא שופטת אחרת. אנחנו נגיע להסכמות ונבחר שני שופטים ששנינו יכולים להיות מרוצים מהם". מה? מה שמענו פה? השר לוין חותר להסכמות? אז למה בעצם הגענו עד לפה? למה היה צריך להבעיר את המדינה ולהכניס אותה לסחרחורת כל כך גדולה, אם ברור שבסופו של דבר יתכבדו שר המשפטים ונשיאת העליון ויגיעו לידי הסכמות?
אלא שבכך לוין לא יוכל להסתפק. את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, מילוי התקנים החסרים (בין 80 ל-120 שופטים, תלוי את מי שואלים) הוא מתנה בקידום חלק מהרפורמה. החלקים המוסכמים יותר הם צמצום עילת הסבירות (דרעי דוחף לכך מאחורי הקלעים, אתם כבר יודעים למה) וחוק היועמ"שים המרוכך, שבעיקר יאפשר להגביל את כהונתם (נתניהו ומשפחתו דוחפים לחוק הזה, כדי להיפטר סוף-סוף מעו"ד שלומית ברנע-פרגו, היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה וחוסמת העורקים מפני בזבוזים על חשבון הציבור). לוין לוחץ בנקודה הזו חזק מאוד על נתניהו. "יש הסכמות, אפשר לחוקק את זה. אלו סעיפים היסטוריים", הוא עונה למי ששואל.
הבעיה העיקרית כרגע היא לא ההסכמות המתוארות, אלא מה שלא מוסכם. הקואליציה, כך יבקשו באופוזיציה, תצטרך להתחייב פומבית שקידום החקיקה הספציפית הזו יתבצע ובתמורה לכך היא תגנוז – כן כן, תגנוז – את המהפכה המשפטית לקדנציה שלמה. אם זה תלוי בנתניהו, הוא היה מקבל את הדיל הזה ומתפנה לעסוק בפילוס דרכו אל הבית הלבן. אלא שלוין לוחץ. הוא לא יהיה מוכן להתחייב לכך פומבית, הגם שברור לו שדחיית הרפורמה קדימה משמעותה קבורתה הסופית. יש פה אגו.
נתניהו, כבר אמרנו, ייקח את העסקה בשתי ידיים. כל זה מקרב את לוין אל הכישלון, שכמעט כותב את עצמו. נתניהו בלם לו את הרפורמה, הוריד אותו מגדולתו, האשים אותו בשיחות פנימיות שכמעט לקח את הממשלה ואת הציבור בשבי, שחולל במו ידיו נזקים פוליטיים וכלכליים. לוין יצטרך להחליט בקרוב בין שתי אפשרויות: או שיקבל חלק קטן מהרפורמה שתכנן ויתקדם בחקיקה בתמורה לגניזתה בהמשך או שיצטרך לפוצץ את העסק. הדילמה כותבת את עצמה: זו או התקפלות – או התפטרות.
