אף שרק ארבעה חודשים חלפו מאז הבחירות, לסקרי דעת הקהל יש השפעה דרמטית על המערכת הפוליטית. בתפיסה של נתניהו, כוחו של פוליטיקאי נמדד לפי התמיכה שלו ברחוב ולא לפי המנדטים שיש לו כרגע בכנסת. הכוח העתידי משפיע הן על המתרחש במשכן, והן על מערכת אכיפת החוק. הרי אם תיסגר עסקת טיעון, נתניהו יטען שהוא מקריב בה עתיד פוליטי מזהיר של שנים רבות בשלטון. אם הסקרים חוזים לו מפלה, והקואליציה שלו מעורערת, גם כוח המיקוח שלו נחלש. גם שחקנים פוליטיים מחשבים את עתידם ומסתכלים באופן שונה על ראש ממשלה שצפוי למשול שנים רבות – ועל אחד שזו הקדנציה האחרונה שלו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זו הסיבה שנתניהו לא מוכן לדמם מנדטים. הוא הבין שהמהפכה המשפטית גרמה לליכוד נזק אדיר והשהה אותה בניסיון להפוך את המגמה. השבוע התפנה לטפל בבעיה העמוקה יותר – השותפים שלו שנתפסים כקיצוניים וכמי שמנהלים אותו ולא להפך. הצעד הראשון (שנכשל) היה הניסיון לפרק את מחנה יריב לוין, הסמן הקיצוני בתחום המשפט, באמצעות שליחת מאי גולן לניו יורק. זה לא צלח. נתניהו רק קיבל אותה כעוסה ומרירה יותר. כעת מנסה נתניהו דרך אחרת – לאותת ציבורית שהוא בעל הבית ושלשותפיו אין לאן ללכת.
הקרב שהתפתח בין הצדדים אמור לשרת את שניהם: נתניהו מצטייר כמבוגר האחראי שדופק על השולחן כדי לממש את מדיניותו ולא משתרך אחרי שותפיו. בן גביר חוזר להיות הילד הרע של הפוליטיקה, שנלחם עבור תושבי העוטף גם במחיר של משבר פוליטי. להזכירכם, כך היה גם בתחילת ממשלת בנט – ימינה ומרצ ביימו קרבות נהדרים כדי שהבייס לא יחשוד שנזנח. אלא שגם הפעם האירוע יכול לצאת משליטה. בן גביר דורש הישג משמעותי תמורת החזרת האצבעות שלו, ונתניהו שוב עלול למצוא את עצמו בעמדת הנסחט. גם כשהשהה את החקיקה המשפטית נאלץ לתת לבן גביר את המשמר הלאומי, מהלך שגרר ביקורת ציבורית קשה. נתניהו עלול לגלות שהמהלך הזה רק ידגיש את חולשתו, ולא להפך.
אבל הסיכון לקואליציה במשבר עם בן גביר הוא לא רק שנתניהו עלול להפסיד בהורדת הידיים, אלא האיתות לשאר השותפות – בן גביר מייצר סטנדרט חדש, ומרים את הרף עבור כולן. הרי אם עוצמה יהודית נלחמת בכזו עוצמה על מימוש עקרונותיה, מדוע ששאר השותפות יישבו בשקט? לא בכדי אפשר היה להבחין בהקשחת העמדות של יהדות התורה לקראת סוף השבוע. פתאום הם טורחים להבהיר שגם להם יש אלטרנטיבות ודורשים את חוק הגיוס עוד לפני התקציב. בן גביר מציג את שאר השותפים באור פשרן, וזה כבר סיפור הרבה יותר מורכב שעלול ליצור בהמשך אפקט דומינו.
מה קורה בבית הנשיא
אל השיחות בבית הנשיא ניגשו שני הצדדים בחרדת קודש. אומנם לא מדובר במשא ומתן מדיני, אבל הנוכחים חשו את כובד האחריות לנוכח המונח על הכף – השלום בתוכנו. אחרי שבועות ארוכים של התכתשות מול המצלמות נשם הציבור לרווחה לנוכח הפסקת האש, וקיווה שתנוצל גם להשגת הסכם שלום כולל.
בקואליציה רצו להתחיל בסוגיות הרכות יותר, ובסוף להגיע לאגוז יותר קשה לפיצוח – הוועדה לבחירת שופטים. מדובר בטקטיקה ידועה – ככל שהצדדים כבר השקיעו יותר בשיחות, והתקדמו בשורה של סוגיות, כך יקל עליהם לוותר בנושא האחרון שנותר על הפרק. על שני שופטים מפרקים את העסק?! באופוזיציה דרשו ללכת הפוך – קודם הוועדה לבחירת שופטים, לפני שמבזבזים את הזמן על היתר. גם ההיגיון שלהם ברור: בני גנץ ויאיר לפיד חששו שכל סיכום בתוך החדר יוצג אחר כך על ידי הקואליציה כמהלך מוסכם, אף שאינו כזה אם אינו חלק מהסדר כולל של איזונים ובלמים.
לפיכך כבר בתחילת השיחות הסכימו הצדדים על עיקרון משותף – עד שהכול לא מוסכם, כלום לא מוסכם. השיחות אכן החלו מהוועדה לבחירת שופטים, אבל כשהתברר שהפערים גדולים הוחלט לעבור לנושאים הבאים, לסבב ראשוני, ולחזור לשופטים בהמשך. לא פחות חשוב מכך, ישנו ויכוח ער על השאלה איך מסיימים: בקואליציה רוצים להגיע להבנות ומקסימום בהמשך ליזום חקיקה נוספת; האופוזיציה דורשת את "קץ התביעות" – התחייבות מפורשת שלא לקדם יותר חקיקה משפטית בכנסת הזו.
בשבועות האחרונים התנהלו השיחות באווירה חיובית, אף אחד לא הרגיש שעומדים מולו עם סטופר. אלא שהשבוע החל האמון להיסדק. זה החל בעקבות הדלפת השיחה שקיים שר המשפטים יריב לוין אצל יועץ התקשורת החרדי יוסי רוזנבוים, ונמשך עם דבריו של נתניהו בכנסת.
לוין הפציר בפעילים סביב השולחן ליישר את חברי הליכוד, שלדבריו היו אלה שהכשילו את החקיקה. זה לא נאמר בחלל ריק – קדמה לכך הפגנת תומכי החקיקה בירושלים, שאחת ממטרותיה המרכזיות הייתה לשכנע את יואב גלנט, יולי אדלשטיין ואחרים שזו תהיה התאבדות פוליטית להתנגד לרפורמה. חברי הכנסת של יש עתיד והמחנה הממלכתי החלו לחשוש שלוין מנצל את הזמן להיערכות מחודשת – הרשתות החברתיות מוצפות בסרטוני תמיכה בחקיקה, הליכוד מנסים לשווק אותה כעוד ויכוח פוליטי בין ימין לשמאל ובינתיים גם יאושר התקציב.
נורה אדומה נוספת נדלקה כשלוין דיבר על הוועדה לבחירת שופטים – האופוזיציה רוצה להשאיר את הוועדה כמו שהיא (בניגוד לטענות שכולם מסכימים על שינוי), הקואליציה רוצה שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת במינויים הראשונים. לוין הצהיר שם שזה ה-דגל – ואותת שלא יסכים לפשרה דרמטית בנושא הזה. גם האמירות של נתניהו וסמוטריץ' שהאופוזיציה היא זו שמכשילה את השיחות העלו את החשד שה"בליים גיים" כבר בעיצומו וכל תכלית המהלך היא רק לשכנע את חברי הליכוד שנהפכה כל אבן בדרך לחקיקה.
לא מדובר בעוד החלטה, אחת מני רבות: אם לא יושג הסכם בבית הנשיא, האופן שבו יסתיימו השיחות עשוי לגזור את גורל החקיקה. הרי אדלשטיין וגלנט לא הביעו התנגדות לחקיקה עצמה אלא להליך. אם ישתכנעו שהאופוזיציה היא זו שהכשילה את המגעים, הם עשויים לתמוך בה. אם התחושה תהיה שהכול היה הצגה, זה כבר יהיה הרבה יותר מורכב. כך או כך, עדיין מוקדם להספיד את הרפורמה.
