זה לא עוד טקסט על "המצב", אלא למה הרצל הבין הכי טוב איך נכון לעבוד - ליברלים לצד חרדים.

בקרן ההון-סיכון שלנו, יש לי שותף מדהים. קוראים לו אדן שוחט. הוא ואני מגיעים מרקעים שונים וזה אפילו באנדרסטייטמנט. הוא קיבוצניק, אני גדלתי במנהטן. הוא אתאיסט, אני אדם מאמין. הוא טכנולוג, אני כתבתי את שורת הקוד האחרונה שלי בכיתה ח'. אנחנו מתבדחים שכשצריך סמול-טוק או דיבור על ספורט עם משקיעים, רק אני מדבר. אפשר להמשיך. אבל זה לא רק הרקע, גם היום אנחנו עדיין שונים בחלק ניכר מתפיסות העולם שלנו. הרבה עמל ועבודה משותפת, שאיפות ויעדים משותפים הפכו אותנו להרבה מעבר לשותפים. מפאת השחיקה במושג לאחרונה אני מתלבט אם לכתוב אחים, אבל זה לגמרי שם.

מה שהרצל הבין ואנחנו עוד לא

כשקמה הציונות לפני כ-125 שנה, תיאודור הרצל וקבוצה קטנה של בעלי חזון, רטוריקה, מעוף ויכולת התקבצה בבאזל, וביחד הם ייסדו את מדינת היהודים. הם נטלו על כתפיהם עול בחדווה. ששו אלי קרב בדרך חתחתים, קוצים, צארים וממשלות כוזבות. בשלב ההוא שוויון בנטל לא היה בתודעה. אחר כך, ממשיכי דרכם הגיעו לארץ ועשו. קבוצות קטנות, חרוצות, כשלצידן חיו אוכלוסיות חרדיות של היישוב הישן.

גם אז, חרדים (שהיו קיימים רק כמה עשורים אז) לא הצטרפו למסע הציוני ואף, לפעמים, לעגו לו. ככה זה בחברות שמרניות. הרצל (אגב, גם בן גוריון), שלא ממש היה בצד הדתי של המפה, לא כעס, לא ציקצק והכי חשוב - לא מידר. הוא פשוט עשה. בנה תוכניות, התרוצץ, כתב והשפיע. לימים, ובניגוד לתחזיות, הצטרפו אליו חלק מיוצאי עולם הישיבות, מי מרצון ומי מכורח המציאות האנטישמית. יש דברים שאי אפשר לצפות אותם אבל חובה ליצור תנאים מכילים ומקבלים. שותפויות עשויות להפתיע.

אז איך בכל זאת זה קרה? כי הרצל דיבר לכולם למרות שלא היה מכנה משותף דתי. הוא הבין דבר חשוב בעבודה עם אנשים: שלילת הלגיטימיות של האחר לא תביא איתה תוצאות, שאפשר להתקדם איתם כשאתה לוקח אחריות אזרחית. הרצל הבין שאנחנו עם קטן וכל עתודה של יהודים - אפילו מעצם הקיום שלהם - היא עתודה כלכלית וביטחונית. נזכיר שבהתחלה הוא חשב שהפתרון "לבעיה היהודית" כהגדרתו (!) הוא היטמעות מוחלטת בחברה הכללית, כולל התנצרות ונישואים של יהודים וגויים. רק שנים אחרי פנה לפתרון הבית הלאומי. הרצל, שחווה אנטישמיות, הבין שבהאשמות, קריאת שמות גנאי ועוד רק מרחיקים אנשים ומכניסים אותם למגננה. הוא הבין שאנשים רוצים לעבוד עם אנשים עם מעוף ומתכווצים לנוכח השמצות.

לזהות את הפוטנציאל של החרדים

העובדה שהמחאה עברה מטרמינולוגיה משפטית אל ז'רגון של "משרתים ומשלמים" ומאבק בשוויון לא אמורה להפתיע אף אחד שעיניו בראשו. בית המשפט העליון הוא מגן מיעוטים ובשנים האחרונות, בגלל חשש דמוגרפי, הציבור הליברלי עובר לתודעת מיעוט. מכאן נובע הפחד להצרת המגרש שעליו בית המשפט פועל. כל מה שקורה בתקציב המסתמן רק מחזק את הנרטיב הליברלי שרואה את פירות העבודה שלו הולכים לאזורים במרחבים הישראלים, שלתפיסתו, לא שותפים מלאים למאמץ שהוא נוטל. אי אפשר להיות אדם הגון ולא להבין חשש זה.

לצערנו, הממשלות לאורך הדורות לא בדיוק תרמו להכשרת אנשים ונשים למאה ה-21. במקום אומץ, הכול עקום. פלסתר על פלסתר. רצפת החדרים מלאה בתוכניות ממשלתיות ומיליארדים מכספי משלם המסים הוזרמו להכשרות שכשלו אחת אחרי השנייה. חוסר ידע בניהול, דגש על תשומות ולא תוצאות. המציאות בשטח היא שלפוליטיקאים מכל גווני הקשת הפוליטית נוח "לעשות עסקים" עם הפוליטיקאים החרדים ועם עסקני חצרות הרבנים, כי גם רוב הפוליטיקאים הלא-חרדים משאר המפלגות הם פוליטיקאים. זה כך כבר מהמאה השנייה לספירה, כפי שפירש הרמב"ם על המשנה (תרומות ב, ה): "פוליטיקין - והם בני אדם המעונגים והמפונקים בעלי העושר המרווחים במזונותם". הכול נכון ומתסכל, אבל עם תסכול לא בונים שום דבר.

אז מה בכל זאת צריך להניע את מערכת היחסים שבין הציבור הליברלי בישראל לזה החרדי?

קודם כל, העובדה שהחרדים הם אוכלוסייה צומחת וב-DNA שלה גם חרוצה, חכמה ואכפתית. אוכלוסייה שלוקחת אחריות בחסד, בצדקה וגם בהצלת נפשות ומיזמים חברתיים. מעלים לכותרות חד-פעמי ומשקאות ממותקים אבל בהרבה תחומים זאת אוכלוסייה שרק מועילה לחיסכון הלאומי. כולנו מסכימים שחייבים להקצות מיליארדים למיגור הפשיעה בחברה הערבית, אבל שמתם לב שכמעט ואין פשיעה אלימה בחברה החרדית? זה חיסכון אדיר למדינה. אגב, בבתי הספר הממלכתיים האלימות עולה ויש לזה עלות, פשוט לא רואים אותה בתוך התקציב של הגוף הכי לא יעיל במדינה - משרד החינוך. אצל החרדים כמעט ואין. החרדים מטפלים בזקניהם באופן מופתי, לרוב בחיק המשפחה. זה מחזיק את המבוגרים בריאים יותר. המשימה שהם נוטלים על עצמם היא משפחתית וקהילתית ונופלת פחות על מערכות הבריאות והסיעוד הממשלתיות, והיא חסכונית למדינה. חרדים מתאגדים להוריד את יוקר המחיה. התקשורת תאשים אותם, את שופרסל ומי לא - אבל אני מצדיע להם. לאוכלוסייה הכללית יש הרבה מאוד מה ללמוד מהם. הם גם "ירוקים" יותר מכל קבוצת אוכלוסייה אחרת בישראל: בגדים עוברים מיד ליד, שימוש מוגבר בתחבורה ציבורית ולא ברכבים פרטיים, טסים הרבה הרבה פחות מאיתנו ומכניסים מאות מיליוני שקלים לתעשיית התיירות הישראלית בנופשים. מה שציינתי פה זה במצטבר מיליארדים של חסכונות למדינה. קל וטבעי ללכת אל הכספים הקואליציוניים ואל התשלומים החדשים, אבל אסור להתעלם מהנתונים הללו.

בנוסף, ראו את התקדמות הנשים החרדיות המשתלבות בשוק העבודה. יש לא מעט משפחות במגזרים השונים שרק אחד מבני הזוג עובד. זה שהאישה היא המפרנסת העיקרית בהרבה בתים חרדים זה לא עניין של אף אחד, זו החלטה אסטרטגית של הזוג. זה כן נכון שלא צריך לקבל על זה קצבה לדעתי, אבל אם האישה או הבעל יעבדו זאת החלטה זוגית. הנשים החרדיות מתקדמות היום מהר יותר ומצליחות יותר במבחני כניסה מכל חלק אחר באוכלוסייה. האם יש רופאות? עוד לא. האם יהיו? בטח.

ככל שלא מכבדים את אורח חייהם, ככל שלא מכבדים בשפה ובתרבות את התורה במדינה היהודית היחידה בעולם, ככל שמתייחסים אליהם בדיון כ"טפילים" (אני עדיין נחרד מרמטכ"ל לשעבר במדינה יהודית שהוציא מילים כאלו מהפה שלו) או עול, או כל מילת גנאי אחרת, לא רק מרחיקים את העתודה הכלכלית אלא גם חוטאים לחזון הציוני. אסור לדחוף אותם אחורה חזרה אל ציפוף השורות והגטאות. זה לא נכון לתפיסתכם.

אין מה לסמוך על ממשלות ישראל

בטור האחרון כתבתי שאין טעם ולא רצוי להכניס לימודי ליבה לחיידרים. זה לא בגלל שאני חושב שאפשר להסתדר בלי השכלה היום, פשוט הפתרון לא יוכל להגיע בכפייה אלא בחשיבה מחוץ לקופסה: האם יש מקום או דרך אחרת בו חרדים יכולים לרכוש השכלה בגילים צעירים יותר? האם כדאי שנתחיל עם שיטות חינוך מחוץ למסגרת? אגב, אוהבים להביא את הקהילות החרדיות בניו יורק כדוגמה לשילוב של לימוד ועבודה וזה נכון ובהחלט מעורר מחשבה. אבל למען ההגינות צריך להגיד שגם חלק מהילדים שלהם לא לומדים לימודי ליבה ובכל זאת כשהם בוגרים הם עובדים ומפרנסים יפה מאוד. כנראה שהם כן לומדים. רק לא בחיידר.

המשפט הבא הוא עצוב אבל הכרחי לכתוב אותו - איך אני יודע שהממשלה לא תשנה כלום? במחקר שפרסמה נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג, לפני יותר מ-15 שנה, היא הראתה שהקיצוץ בקיצבאות הילדים אומנם יצר חיסכון כלכלי אבל לא הוריד באופן משמעותי את הילודה החרדית.

בסוף, מדובר באתוס. מחוסר ברירה, ואפילו בגלל הדרה, לימוד התורה הפך כיום לאתוס הכמעט בלעדי של החברה החרדית. צעקות, חרמות וגם עוד או פחות 700 שקל לחודש לא משנים אתוס של קהילה עם שורשים עמוקים כל כך.

אז איך אנחנו האזרחים עוקפים את הקשיים שהפוליטיקאים מערימים עלינו? איך לוקחים לידיים שלנו את העשייה האפקטיבית כדי לפתור בעיות מהסוג הזה? בשביל להצליח צריך להכיר, וזו משימה שדורשת עבודה ברגליים. הגיע הזמן להתייחס לחרדים כעתודה: עתודה כלכלית ועתודה ציונית. הדרך לשם עוברת בהשקעת שעות בשיחות והעברת שיעורים באנגלית, מתמטיקה ותכנות מתוך אהבה וריספקט. זה ציונות!

החברה הסגורה הזו לאט-לאט נפתחת. גידופים, חרמות וצקצוקים סוגרים אותה, ואני מבין את החרדים. לעומת זאת, חיבורים יוצרים עתיד אחר. כבוד הדדי לאורח חיים אחר הוא יסוד ליברלי מובהק. שכנוע לבבי ואיטי עושה נשמות במיוחד בשדה הכלכלי אבל לא רק. חזון ומעשים בשטח מחוללים שינוי. בארגון "השומר החדש" שאני היו"ר שלו (גילוי נאות) אלפים רבים של חרדים באים היום להתנדבות חקלאית. הם רוצים להיות חלק. הם בונים חזון מתוך כבוד ושותפות… ומצטרפים. החלום שלי, ואני הולך לעבוד בזה "ביום שאחרי", הוא שאת היצירתיות וההתגייסות המטורפות שהתגלו במחאה בקפלן ניקח - לפחות בגזרת ההייטק - לחיבורים חדשים בחברה הישראלית. לא פוליטיקה או קואליציה - חיבורים אזרחיים. קורסים בציור ועיצוב, עיצוב גרפי ממוחשב, פרודקט.

זה יקרה תוך התייחסות לחרדים בכבוד. יש לחברה החרדית שפה קצת אחרת, ערכים אחרים, קהילתיות חזקה. כציבור אינטליגנטי ועם עבודה נכונה הם יכולים בהחלט להשתלב (מתוך כבוד) גם אם הערכים של ציבור הכללי אחרים. מי שרוצה לבנות משהו טוב יותר חייב ללכת בדרך של הרצל. פשוט לעשות, ואחרי המעשים יימשכו גם הלבבות. זאת הדרך שבה היהדות החילונית והדתית הביאה את התוצאות הכי טובות בהיסטוריה שלה. זאת הדרך שהביאה את אדן ואותי להיות מה שאנחנו עכשיו.

>>> מייקל אייזנברג הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון-סיכון ״אלף״, משקיע הון-סיכון בתעשיית ההייטק הישראלית והאמריקנית