דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. זו הפעם הראשונה שלי מחוץ לישראל ביום הזיכרון וביום העצמאות. הנה רק כמה תובנות ממסע בין קהילות יהודיות בניו יורק:
- להפגין בטקסים? לריב בטקסים? כאן רק אומרים תודה לכל מי שבא. זה הרי המיעוט. רוב השיח הוא על כך שביידן הודיע שירוץ שוב, על כך שטאקר קרלסון פוטר מ"פוקס". אין שום אווירה ברחובות ניו יורק. לא צפירה, לא מטס ולא דגלים. את הזהות היהודית והישראלית צריך לחצוב לבד, לדאוג לה עצמאית. כשכל החנויות פתוחות ואפשר גם ללכת להצגה בברודווי, זו חתיכת אמירה להחליט לבוא לטקס של יום הזיכרון.
- ראיתי השבוע אלפים שבאו. בבתי הספר, בבתי הכנסת, בקהילות. ראיתי גם אורחים לא-יהודים שבאו להזדהות. הטקסים מהסוג הראשון הם של הישראלים לשעבר, שמנסים לשמר את הישראליות. הם משמיעים צפירה ממכשיר הגברה, וכולם עומדים פתאום, בתשע ומשהו בערב. ואז – קטעי קריאה מתוך נאומים של מרים פרץ ולואי די.
להפגין? כאן רק אומרים תודה למי שבא - הטקסים של היהודים האמריקנים אחרים. ביום הזיכרון לחללי צבא ארצות הברית עושים פה מבצעי קניות גדולים, וכולם בבריכה או בגולף. זו המסורת המקומית. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם מבינים שצריך אחרת. הם מעלים על נס דמויות שלא את כולן אנחנו מכירים. שמות כמו מייקל לוין, מקס שטיינברג וארי פולד, חלקם חיילים בודדים, חלקם עולים חדשים, הם דמויות מופת כאן. יש גם אורחים מישראל שמגיעים במיוחד. צריך לייבא חתיכות של עצמאות לניו יורק. הלילה ראיתי משלחת של פצועי צה"ל מטעם ארגון "אל עצמי" שריגשה יותר מאלף אמריקנים בסיפורי קרבות.
"אנחנו חיילים שלכם, שגרירים שלכם", הם הסבירו - שאלתי. לא, הם לא מרגישים צביעות, לחיות פה ולחגוג את קיומנו כאן. הם תורמים כסף, הם שולחים את הילדים לפחות לשנה לארץ, הם באים כתיירים, הם מרגישים שותפים. חלקם עושים עלייה או מדברים עליה. אבל העיקר, הם מרגישים זרוע ארוכה שלנו במובן מסוים. "אנחנו חיילים שלכם, שגרירים שלכם", אמרה לי סטודנטית צעירה השבוע. "להיות פרו-ישראלית בקמפוס שבו אני לומדת, להיאבק באנטישמיות וב-BDS, ללכת עם שרשרת של מגן דוד ולשים מזוזה על הדלת במעונות – זו אמירה. אני בתפקיד". היא אמרה לי זאת באחד האירועים, כשברקע דגל ארצות הברית ודגל ישראל מתנופפים ביחד.
יום עצמאות שמח, מניו יורק.