אחד מהטיעונים המוזרים ביותר של תומכי המהפכה המשטרית, כולל ראש הממשלה נתניהו בנאומו האחרון, הוא שבעקבותיה נהיה בסך הכול כמו ניו-זילנד, שהיא דמוקרטיה לתפארת. זהו טיעון מופרך, אך לאור החזרה עליו בשיח הציבורי כנראה שאין מנוס מלתת לו מענה. ובכן, מעבר לכך שהבעיה המרכזית שניו-זילנד מתמודדת עימה היא פליטות הגזים של 30 מיליון כבשים, מדוע ההשוואה בין ניו-זילנד לישראל מופרכת?
בניו-זילנד אין חוקה, וחוקי הפרלמנט ניצבים בראש היררכיית החוקים. כלומר, חוק של הפרלמנט גובר על כל חוק אחר. כך, למשל, חוק החוקה מ-1986 קובע שיש לפרלמנט "סמכות מלאה לחוקק חוקים". כמו כן, מגילת זכויות האדם מ-1990 קובעת מפורשות ששום בית משפט אינו מוסמך לקבוע כי הוראת חוקה אינה תקפה או אינה ישימה משום שאינה עומדת בקנה אחד עם הוראות המגילה. אולם, המגילה מוסיפה וקובעת כי כאשר יש להוראת חוק כמה אפשרויות פרשניות, יש לפרש את החוק באופן שהולם את הזכויות ואת החירויות המוגנות במגילה. בשנת 2018, קבע בית המשפט העליון כי בסמכותו להכריז על אי-התאמה של חוק הסותר את מגילת הזכויות, הכרזה שאינה משפיעה על תוקפו של חוק. המחוקק הסכים עם קביעה זו ואף אימץ אותה בחקיקה, הקובעת כי בתי המשפט רשאים להכריז על אי-התאמה של חוק עם חוקי זכויות האדם.
האם זה אומר שלמחוקק הניו-זילנדי צ'ק פתוח לחוקק כל דבר, ללא גבולות? לא בהכרח.
כפי שהשופט מת'יו פאלמר וד"ר דין נייט כותבים בספרם שראה אור בשנה שעברה על החוקה של ניו זילנד, יש מגבלות שונות על כוח החקיקה של הפרלמנט. כך למשל, כדי לשנות סעיפים שונים הנוגעי לדיני בחירות, יש צורך ב-75% מהפרלמנט או ברוב כפול במשאל עם - רוב בציבור הכללי ורוב במיעוט המאורי. בית המשפט העליון קבע לאחרונה שהוא מוסמך לבטל חוקים הסותרים הוראות משוריינות כאלו.
מעבר למגבלה הפרוצדורלית, האם יש חוקים שהם כה בעייתיים מבחינת תכנם שהמחוקק לא יכול לחוקק אותם?
סר לורד קוק, גדול משפטני ניו-זילנד, נשיא לשעבר של ביהמ״ש לערעורים פיתח בשנות ה-80 את התפיסה שסמכות המחוקק מוגבלת. כך, בנאום מפורסם, ציין כי ״המשפט המקובל המודרני מבוסס על שני עקרונות בלתי ניתנים לשינוי: פעולת מחוקק דמוקרטי ופעולת בתי משפט עצמאיים. אם חקיקה תחתור תחת עקרונות אלו באופן משמעותי, יהיה זו מחובתם של בתי המשפט לסרב לאכוף אותם". כמו-כן, הוסיף: "בדמוקרטיה חופשית חייבות להיות מגבלות על כוחו של הפרלמנט, למשל לגבי הפרה חמורה של זכויות אדם". התייחסויות דומות הועלו בהערות אגב שונות בפסיקה. כך, למשל, נכתב בפסק דין משנת 1984: "זכויות יסוד של המשפט המקובל הן כה עמוקות כך שאפילו הפרלמנט לא יכול להתגבר עליהן". הערות דומות מופיעות בגוף פסיקה גם מהשנים האחרונות, המשפיעה באופן מרסן על המחוקקים כך שמומחים מעריכים שספק אם יגיע היום בו ייאלץ בית המשפט לבטל חוק.
הפוליטיקה הדמוקרטית בניו-זילנד, פאלמר ונייט מוסיפים, ככלל מרסנת את המחוקקים, למשל באמצעות העלויות הפוליטיות של חקיקה פוגענית, שתלווה בתגובה אלקטורלית ושל גופים מקומיים ובין-לאומיים. בעניין זה חשוב לעמוד על הבדלים נוספים בין ישראל לניו-זילנד. ניו זילנד, בניגוד לישראל, חברה בפרוטוקול שמאפשר פניית יחידים לוועדות האמנות לזכויות האדם. חשוב מכך, כל הייצוג הפרלמנטרי שונה. אכן, כמו בישראל, יש בניו-זילנד מחוקק עם בית אחד ובו 120 חברי פרלמנט. אולם שם, חברי הפרלמנט מייצגים חמישה מיליון תושבים ולא תשעה מיליון. שיטת הבחירות לפרלמנט גם שונה: כל בוחר מצביע בשני פתקים - למפלגה ולמועמד שמייצג את אזור הבחירה שלו, שיטה היוצרת אחריותיות פוליטית גדולה הרבה יותר. חשוב להזכיר גם שיש בפרלמנט שבעה מקומות שמורים למיעוט המאורי.
כדאי גם להזכיר, שגדול המשפטנים בעולם המתנגדים לביקורת שיפוטית, פרופ' ג'רמי וולדרון, כתב שהשיטה בניו-זילנד - עם בית אחד נטוש מנוכחות, היעדר דרישת קוורום, שימוש במשמעת מפלגתית, הצעות חוק שעוברות בזריזות, חברי פרלמנט שרק מצייתים לרשות המבצעת ובלי איזונים ובלמים - אינה מצדיקה ביקורת שיפוטית חלשה כפי שקיימת שם, אלא דווקא ביקורת שיפוטית חזקה, שתהווה שכבת ביקורת נוספת על החקיקה. הטעמים המוסדיים שפרופ' וולדרון העלה בנוגע לניו-זילנד יפים לישראל או חלים בה מכוח קל וחומר.
בשירם "לחיות בניו זילנד", אתניקס שרים "רוצה לקרוא עיתון בשקט, בלי כותרות שצועקות מרמה של ראשי האומה, רוצה לחיות בלי לפגוע, ולתכנן הכל שנים מראש בלי לחשוש. להיות ניו-זילנדי ולשמוע תותח רק ביום ההולדת של המלכה". אנחנו, מהרבה בחינות, לא ניו זילנד.
>>> ד"ר זיו בורר, מרצה בכיר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן
>>> פרופ' יניב רוזנאי, מנהל אקדמי משותף, מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, אוניברסיטת רייכמן