כל כך רצינו שמה שהחל כמלחמה נגד ה"צ'אדור" (מטפחת השיער) ונגד האלימות הרצחנית של "משטרת המוסר" יצבור תנופה גדולה, יסדוק את מערך הדיכוי של חמינאי ובהדרגה יוציא מיליונים לחוצות. אבל בשבועיים האחרונים עוברים ימים שלמים ללא אף הפגנה בשום מקום. בעת כתיבת שורות אלה יש, למשל, רק שביתות של פועלי שישה מפעלים פטרו-כימיים בגלל תנאי העבודה וללא צבע פוליטי. יש יותר מחאות על המחסור בגז מאשר על עניינים מדיניים. עיקר ההתנגדות הפעילה ל"משמרות המהפכה" נדדה למרחבים הדיגיטליים. שם המאבק ניטש במלוא העוצמה.
דוגמה: מאות אלפי איראנים הציפו את הרשתות בדיווחים על הריגתו של אבולקאסם סלאבאתי, שופט, ששמו יצא לשמצה כמי ששולח מארגני הפגנות לתלייה על עגורנים. ניתנו תיאורים ססגוניים כיצד חוסל מן המארב בחמש יריות ונדרשו לשלטונות ימים ארוכים כדי להזים את הסיפור. אלה עכשיו פני ההתמודדות - פחות התנגשויות ברחובות, יותר העזה ברשתות.
לכן שוחררו בימים אלה מבתי הכלא לא פחות מ-900 נשים שהובילו את ההתקוממות נגד הרעלה. קצב ההוצאות להורג הואט מאוד, אנשי כוחות הביטחון מגלים נכונות לגלות איפוק מסוים ולאחר ש-60 מביניהם נקטלו על-ידי צעירים לא נרשמו לאחרונה התנקשויות נוספות.
בקצרה, הנשים אינן צועדות עוד בתהלוכות, הבאלוצ'ים הסונים במזרח, הכורדים במערב והערבים בדרום בוחרים שלא לעבור למרי של ממש. הסטודנטים מתאספים מדי פעם בתוך מתחמי האוניברסיטאות, אולם המספרים הם קטנים, בדרך כלל כמה עשרות. הוועדים שקמו בערים שונות כדי לתאם ולתזמן את המחאות אינם משיגים את מטרתם.
בשום פנים אין זה סוף העלילה. ההתנגדות למשטר מתרחבת ומעמיקה לכדי מצב מתמשך של תסיסה, על סף פיצוץ. אחד מגדולי המומחים, עלי אלפונה, גולה איראני החי בדנמרק, סבור שלא תימצא תרופה לשבר הזה שבין השלטון והעם. ההסבר שלו: המהפכה האיסלאמית חוללה ב-40 השנים האחרונות תהליך אדיר של מודרניזציה במדינה, אלא שבמקביל לא שכללה את מתכונת הרודנות. נתנו לנשים השכלה, אבל מגבילים את יכולתן למצוא תעסוקה הולמת. מעודדים חדשנות מדעית, ובו בזמן אוסרים לדבר על התנהלות המדינה.
גולה איראני אחר החי בברלין, סג'אד ספאי, צופה שהמתח באיראן לא יוליך לשינוי המשטר, אלא להיפך - לחיזוק ההגמוניה של אנשי הצבא בכל חלקי הממשל.