בשבועות האחרונים מלאו עמודי העיתונים במודעות ענק, אתרי החדשות ומהדורות החדשות - בעצומות, בגילויי דעת והכרזות מטעם מתנגדי הרפורמה המשפטית. כלכלנים, משפטנים, אקדמאים מתחומים שונים, פרופסורים ובכירים בהווה ובעבר במערכות שונות, ולבושתנו - גם יוצאי יחידות צבאיות שונות, בעלי דרגות ותפקידים צבאיים חשובים. כולם הביעו את התנגדותם הנחרצת לרפורמה המשפטית שמקדמת הקואליציה, זו שהם מכנים "מהפכה שלטונית". המתבונן מן החוץ עלול היה לחשוב כי הכול מתנגדים לרפורמה, ורק קומץ פוליטיקאים, שאין להם תמיכה ציבורית ובלא שום תמיכה של אקדמאים בכירים במערכות הציבוריות, הם המנסים לחולל הפיכה. הרושם הזה נוצר כי הרוב הדומם - נותר דומם.
לא עוד.
לפני כשבוע הצטרפתי ליוזמת "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי" לפרסם עצומה שכותרתה "בעד רפורמה במערכת המשפט", כדי לתקן את הרושם המוטעה שנוצר בגלל שתיקת הרוב. אנו תומכים ברפורמה שנועדה להחזיר את האיזון בין רשויות השלטון, שהופר במהפכה החוקתית של אהרן ברק. זו שהתפתחה במרוצת השנים וכבשה עוד ועוד תחומים שבעבר היו נחלת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. "הביקורת השיפוטית" קבעה כי יש לה זכות לדון לא רק בחוקים "רגילים", אלא אף בחוקי יסוד – , ולכן אולי גם לפסול אותם. כך דן בג"ץ ב"חוק יסוד: הלאום".
בהפיכה השיפוטית מבית מדרשו של אהרן ברק לכל אדם ולכל עמותה יש "זכות עמידה", גם אם אינם נוגעים כלל לנושא שהוא מבקש להביא לפתחו של בית המשפט העליון. במדינת בג"ץ - הכול שפיט, ואין עוד תחומים שבשנות המדינה הראשונות קבע בית המשפט שהם תחומיה הבלעדיים של הרשות המחוקקת או המבצעת. הכול נתון בידיהם, ורק מה שסביר בעיניהם - יעמוד. מה שסביר בעיני הממשלה הנבחרת, שאף צריכה לשאת באחריות למעשיה או מחדליה - לא מעניין את בית המשפט. ואם היה לנו פעם בית משפט הכפוף לחוק בלבד - לא עוד, כיוון שבימינו בג"ץ אינו כפוף גם לחוק.
הדוקטרינה שפותחה בבית המשפט העליון ונקראת "פרשנות תכליתית אובייקטיבית" קובעת שכלל אין זה משנה מה לשון החוק, ומה הייתה כוונת המחוקק ("התכלית הסובייקטיבית"). מה שקובע לשיטת העליון שלנו הוא "מה צריכה הייתה להיות כוונת המחוקק", על פי ערכי בית המשפט ולא ערכי המחוקק (התכלית ה"אובייקטיבית"). כלומר: אין זה חשוב כלל מה חוקקה הכנסת. מה שיקבע הוא מה חושב בית המשפט שראוי כי תחוקק. כך יישמו כאן את "החקיקה השיפוטית", שיטה שרוקנה מתוכן את הכנסת וקבעה כי בית המשפט לא רק מפרש את החוק, אלא לעיתים הוא ממש כותב אותו ואז חורץ משפט על פי תפיסתו. זו משמעותה של הדיקטטורה השיפוטית שלנו, ואותה באה הרפורמה לתקן. על ההתנגדות לרפורמה אמר פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה ומחותמי העצומה: "אינני יודע מה אתם מפחדים כל כך מדיקטטורה. הרי אתם חיים בה כבר 30 שנה...".
120 פרופסורים חתמו על העצומה הזאת - בהם כלכלנים, משפטנים, אנשי מדעי החברה והרוח. יש רבים גם ממדעי הטבע והמדעים המדויקים, אלו שאינם מסתפקים בדרך כלל בהבל פה של סיסמאות נבובות על דמוקרטיה או דיקטטורה, ותובעים הוכחות מדעיות. רשימה נוספת של 120 פרופסורים כבר מוכנה.
לא הופתענו לראות כי דווקא בין האקדמאים הצעירים יותר יש רבים התומכים ברפורמה, אך חוששים לחתום בגלל הטרור האקדמי המופעל בפקולטות רבות נגד כל מי שאינו מצטרף למחאה. אלו שחתמו על העצומה שלנו קובעים כי הכנסת היא המקום שבו צריך להתקיים הדיון ברפורמה, אך איננו מתנגדים להידברות וניסיון להגיע להסכמות רחבות.
בימים האחרונים חצתה המחאה נגד הרפורמה כמה קווים אדומים, והבוהק בהם - הקריאה לסרבנות והצהרות "אני לא אתייצב למילואים גם בעת מלחמה". אנשי המילואים הללו מאיימים להותיר את ישראל חסרת הגנה במלחמה אם לא תתקבל דרישתם לביטול הרפורמה המשפטית. תופעה נוראה זו, שריח פוטש חריף נודף ממנה, עלולה להפוך את ישראל לדיקטטורה צבאית בחסות בג"ץ. היא מדגישה את הצורך הדחוף להחזיר את ישראל למצב של דמוקרטיה אמיתית, שבה מתקיים האיזון הראוי בין רשויות המדינה.
>>> פרופ' אריה אלדד הוא איש תקשורת, פעיל ציבור, סופר ורופא כירורג פלסטי