יש ניצחונות שהופכים להפסד והפסדים שהופכים לניצחונות. רק שלושה חודשים קצרים, שנדמים כשלוש שנים ארוכות ומייגעות, עברו על הקואליציה המקרטעת. את החורף הזה החל הימין באופוריה של ניצחון גדול, וסיים אותו, עם בוא האביב, בשיברון לב.
ההיבריס ריחף כצל על הממשלה הזאת מהרגע שבו הוכרזו תוצאות הבחירות. זה החל עם ביזת התפקידים והמשרדים, של כל הנושאים ונותנים שהפכו תודעתית ל"בעלי מו"מ". זה נמשך, אחרי הקמת הממשלה, באמוק החקיקה וההכרזה על הרפורמה. זאת ללא הכנה אמיתית, "עם קצף על השפתיים". הקואליציה, על כל מרכיביה, קיבלה את הניצחון כרישיון לדרוס, תוך התעלמות מכך שהרוב המרשים של 64 מנדטים אינו משקף את יחסי הכוחות המספריים האמיתיים, שלפיהם - הצד השני זהה בכמחצית מקולות הבוחרים.
במקום להתייחס אל הניצחון בצניעות - אמיתית, מהותית ונטולת חקיקה - קיבלנו פסטיבל חקיקתי מיותר והסתערות חוקתית, שהביאה להחייאת מחנה המרכז-שמאל, באדיבות ה"רוטמניזם" בוועדת החוקה והאש בעיניים בכל הופעה תקשורתית של יריב לוין.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. עם זאת, את הלקח כדאי שילמדו גם בצד השני של המפה. אם תנועת המחאה לא תשכיל לעצור כעת, ערב החגים, ולתת לדיונים בבית הנשיא להתנהל באווירת שקט ברחובות, המטוטלת תנוע לצד השני. אנשי המחאה צריכים להפנים כבר היום - בדיוק את מה שמחנה הימין לא השכיל להבין במוצאי הבחירות: כאשר כל צד הוא מחצית מהעם, אי אפשר לנצח יותר מדי.
הרוב הדומם במחנה הימין ישב על הגדר בכל תקופת המחאה, גם בשל העובדה שרבים וטובים בציבור הימני חשו סלידה מהתנהלותה של ממשלת הימין, למענה נהרו להצביע בבחירות. אם אחרי שהחקיקה נעצרה, תתקבל עמדת הצד הרדיקלי של אהוד ברק וחבריו, הדורשים, על אוטומט, להמשיך במחאה עד להפלת הממשלה, התגובה הציבורית מימין תהיה בהתאם. את ניצניה של התגובה הנגדית ראינו אמש, בהפגנת הימין הגדולה בירושלים, שהתארגנה מפה לאוזן תוך יממה.
בעת הזאת, כשהעם חצוי ומפולג לשניים, דרושה לכולנו נדיבות של מנצחים. הימין לא הפנים זאת כשהתעורר הלום ניצחון ב-2 בנובמבר ושילם על כך מחיר כבר. ב-28 במרץ, מגיע תורו של מחנה השמאל להפנים שאסור לו לנצח יותר מדי. את חג החירות הזה, תנו לנו לחגוג בחיק המשפחה ולא ברחובות הערים. אם ההיפך יקרה והאנדרלמוסיה תימשך, ניכנס כולנו לקיץ שכולו מרור.
>>> עו״ד אבי בלום הוא משפטן. פרשן בעיתון 'משפחה' ומגיש ברדיו קול חי וערוץ כנסת