ישראל חצויה לשניים. המחלוקת החיצונית נוגעת לרפורמה במערכת המשפט. מחד, יש הסבורים שהם עובדים כל שביכולתם לתיקון חוליה של ישראל. מאידך, יש הסבורים שהממשלה הנוכחית מחריבה עדי יסוד את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ברקע אנחנו שומעים התבטאויות קשות, אלימות. זה יכול להסתיים בדם. את רצח רבין הנורא שרדנו, בקושי. הרצח הבא, אם יבוא, חס וחלילה, יכול להמיט אסון על ישראל.
ברגעים אלה נדרשת אחריות גדולה. המחאה צודקת, הניסיון למנוע שינויים מרחיקי לכת הוא הכרחי - אבל אלה רגעים בהם צריך לחזור על קלישאות: אין לנו ארץ אחרת, אין לנו עם אחר. הגיוון, ריבוי הדעות והגוונים איננו קללה אלא ברכה. אנחנו צריכים לבחור אם ברצוננו לפרק ולפלג, לחזור לחורבן הבית השני, שנחרב בגלל שנאת חינם, או לבנות יחד ישראלי.
חייבים להבהיר: מה שעומד על הפרק הוא לא מהפכה משפטית או משטרית. מה שעומד על הפרק הוא שינוי זהותה של ישראל.
אי אפשר לנתק בין המהפכה המשפטית לבין כל מה שסובב לה: פירוק מערכת החינוך הממלכתית, העברת סמכויות לאבי מעוז המייצג פלג קטנטן וקיצוני המסכן את אופיה של ישראל; ניסיון לשנות את חוק השבות ללא בנייה של מסגרות גיור ברוח בית הלל; שינויים חד-צדדיים מרחיקי לכת בחקיקה הדתית כגון חוקי חמץ; את הכותל מבקשים להפוך למרחב המדיר מי שלא מתלבשת על פי סגנון חברי הכנסת של ש״ס; ערעור על תרומתה של שבת ישראלית ליחד של כולנו. שר במשרד החינוך מציע לישראלים לפחד, כי החרדים מתרבים; אחרים רוצים פטור גורף משירות בצה״ל, ומבקשים לבזות את מסורת ישראל בעזרת חוק יסוד לימוד תורה.
המהפכה המשפטית איננה הבעיה המרכזית, היא רק כלי שנועד לאפשר מהפכה זהותית. אסור לנו להתמקד רק בהיבט המשפטי של הרפורמה, מה גם שחלק מהטענות שהיא מעלה הן טענות מוצדקות. לוין מעלה גם שאלות נכונות, אלא שהוא מציע פתרונות נוראיים.
מדינה בטרלול
חצי מהפוליטיקאים משניאים על החצי האחד את הדמוקרטיה. חצי מהפוליטיקאים משניאים על החצי השני את היהדות. ריח של סכנה באוויר.
תחושת הזרות של ישראלים רבים מהווה איום אסטרטגי על ישראל. במהלך מחצית השעה ניגשו אליי שני אנשים: האחד, במדרחוב של זכרון יעקב, בצילם של רחובות הנקראים על שמות מנהיגי העליות הראשונות, הסביר, בדמעות, שהוא זר בארצו. 50 מטרים אחריו ניגשת משפחה חרדית. "לא נעים לנו להסתובב ברחוב", הם אומרים. "אנחנו מרגישים זרים בארץ, שונאים אותנו". ישראל בסכנה גדולה.
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
אלה הרגעים בהם אנו נדרשים להציל את עצמנו מעצמנו. לשם כך נדרשים כמה כללים:
- אין לנו ארץ אחרת. מי שמאיים בירידה מהארץ מאבד את זכות המחאה. אנחנו לא שותפים על-תנאי. השייכות לארץ אינה תלויה בהרכב הקואליציה.
- אין כאן בוגדים. יש כאן פטריוטים שנאבקים על הבית. חובה להפגין ולמחות, מותר להשבית ולשבות, אבל אסור לשבור כלים. גם איומים כלכליים אינם לגיטימיים, הם סוג של מרד שאין לו מקום בחברה דמוקרטית.
- מספיק עם ״כשאתם הייתם בשלטון״, ״אתם התחלתם״. הטיעון המגוחך איננו רלוונטי. גם אם אלה שלפניכם טעו, עתיד ילדינו חשוב יותר ממה אירע בעבר. העיסוק האובססיבי במה שהוא והם עשו כשהם היו בשלטון מתאים לגן הילדים ולא לשולחן הממשלה או מליאת הכנסת.
- חייבים לדבר. ישראלים רבים חייבים לדבר. להיפגש. לא לתת לקצוות להכתיב את הטון. עלינו להבהיר שאנחנו, אנשי רוח וספר, מנהיגי חברה אזרחית, אזרחים ואזרחיות מן השורה, רוצים לחיות ביחד. הצטרפו למעגלי שיח, השתתפו במפגשים בין קבוצות. אל תעלו את רוטמן על ראש שמחתכם, הכוח שלו רגעי. אנחנו הישראלים שבמרכז, אנחנו הרוב. במקום פסקת ההתגברות, נקיים "פסקת ההידברות".
- ממשלת אחדות. החרם מסייע לרגשות טהרניים, אבל הוא לא עומד בכללי החוק ובעיקר הוא מסכן את עתיד ישראל. קראתי לכך בעבר מפני שצפיתי את מה שמתחולל לנגד עיננו. פוליטיקאים אמיצים יכולים להודות: ייתכן והגיע העת לשבת עם מר נתניהו, למען ילדינו ונכדינו.
לשם כך, נדרש מראש הממשלה: להקפיא את כל הרפורמות למעט הרפורמה המשפטית, לקבוע תהליך סדור לשינויים במערכת המשפט, לעשות כל שביכולתו להרחיב את הממשלה.
נתניהו, איש עתיר זכויות, נמצא בצומת דרכים דרמטי. הוא נאלץ להכריע מה תהיה מורשתו. כרגע, הוא מסכן את עצמו מפני שהוא עלול להיות זה שפילג את ישראל לשתי ממלכות, לשתי מדינות לעם אחד. אני יודע מה נתניהו חושב, אני יודע מה הוא היה רוצה. אני יודע שהוא כלוא, שבוי בידי קבוצת אנשים תאבי כוח שהחליטה להכריע תוך חודש סוגיות זהותיות העומדות על הפרק כבר 70 שנה.
מר נתניהו, אתה מחויב להוביל מהלך של שיח. אתה מחויב לדאוג ללכידות של כולנו. אתה לא יכול להתמקד רק באיום האיראני. ישראל מסוכנת לעצמה. האחריות היא שלך, רק שלך.
>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"