לפי דיווחים משלל מקורות בארצות הברית, צרפת וספרד, האיראנים מתכוונים - ואולי כבר החלו - להעביר לאלג'יריה כמות גדולה של מל"טים תוקפים מהדגמים האחרונים של ה"שאהד", שמופעלים כבר על ידי הרוסים באוקראינה. לפחות חלקם אמורים להימסר ללוחמי ה"פוליסריו" באזור טינדוף שבדרום-מערב אלג'יריה. שם ממוקמים מחנות הפליטים של שבטי הסהרה, שנמלטו עם ההשתלטות של מרוקו על הסהרה המערבית כאשר פינו אותה הספרדים ב-1975. סביב אותם מחנות ממוקמים כבר עשרות שנים בסיסי המורדים, החולמים על כיבוש מה שהייתה נחלתם. עד כה הצליחה מרוקו לבלום כהלכה את הפשיטות אל תוך המדבר, בין היתר באמצעות חומות עפר לאורך מאות קילומטרים שישראל סייעה בתיכנונן.
בשנים האחרונות נרגעה הלחימה ומרוקו צברה בהדרגה יותר ויותר תמיכה בין-לאומית בהצעתה להעניק אוטונומיה לחבל הארץ הבלתי מיושב ברובו הגדול. ב"פוליסריו" חרקו שיניים, אך לא היה בידם הכוח לחדש את המערכה. פטרוניהם האלג'ירים חששו להסתבך והעדיפו, למשל, לבקש מארצות הברית להשתדל עבורם לקבל מהמרוקאים כביש להעברת סחורות לחוף האטלנטי של מאוריטניה.
עכשיו נכנסת איראן לתמונה, בתקווה לייצר איום מסוג חדש על מרוקו: להפוך את ה"פוליסריו" לכוח צבאי דוגמת המיליציות שהקימה בשקדנות בסוריה, בעיראק ובתימן - כמו בעזה - ואלה שהיא מנסה לכונן באזרבייג'ן, אפגניסטן ובפינות אחרות בעולם. האיראנים, ככל הנראה, אינם לבדם: רוסיה טורחת לקבל בסיס ימי מאלג'יריה, מספקת לה נשק וכבר העבירה דרכה למאלי ולבורקינה-פאסו (אחרי ההפיכות הצבאיות שם) את שכירי החרב מ"קבוצת ואגנר". הצבא הצרפתי התעייף ונסוג, ופוטין שואף לחדור הלאה לעומק הרצועה המדברית של ה"סאהל". נזכיר שישראל מקווה לקשור יחסים עם מדינות ה"סאהל", כמו ניז'ר ומאוריטניה, כדי לפתוח נתיב אווירי לטיסות ישירות מעליהן - דרך שמי סודאן וצ'אד, היישר לברזיל וארגנטינה.
אם אכן נחזה במתקפות דאונים מתאבדים נגד מרוקו, תשתנה התמונה בצפון אפריקה. יידרש מאמץ אמריקני גדול כדי למנוע עימות גלוי בין מרוקו ואלג'יריה, שכבר לחמו זו בזו באזור טינדוף בעבר. האיראנים עלולים לרכוש מאחזים חדשים שיגבירו את כושר הסחיטה והאיום שלהם, וכמובן יאפשרו נקודות זינוק חדשות לזריעת טרור.
כל זה אומנם מתחולל במרחקים, ועדיין קרוב מדי אלינו.