הפער בין הרטוריקה של ממשלת "הימין על מלא", ובעיקר של החברים בה, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', לבין מה שקורה בפועל עם ההחלטות – הולך וגובר. לאורך כל הכהונה באופוזיציה בזמן ממשלת בנט-לפיד, פעם אחר פעם, נהגו חברי הממשלה הנוכחית לדבר על "התשובה לטרור", אבל כעת, כאשר הם פוגשים את המציאות, חברים בממשלת נתניהו השישית מגלים שאין לטרור פתרונות קסם, ובטח כשמדובר במזרח ירושלים.
כאשר יורים מעזה, כאשר מחבלים מבצעים פיגועי טרור בבירה ירושלים – לכל ההצהרות של חברי הממשלה שהיו עד לפני כמה חודשים באופוזיציה, אין שום אחיזה. כשהייתה ממשלה משמאל, ניתן היה להאשים את החברים בה, וכשהייתה ממשלת ימין - היה לנתניהו את מי להאשים בתוכה.
רה"מ נתניהו תמיד יכול היה להאשים את שרי הקבינט שהיו ממפלגות השמאל. נתניהו יכול היה להאשים את השותפים המתונים, אך הפעם אין לו את מי להאשים. נתניהו מנסה לצייר את עצמו כמי שצריך לעצור את בן גביר וסמוטריץ', היותר מיליטנטיים ממנו, ולא ירחק היום שבו נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, מי שמייצג את מערכת הביטחון ומכיר את המשמעות של ההכרזות על עונש מוות למחבלים ועל הריסת בתים, יגיעו לעימות חזיתי עם שותפיו.
בשבועות האחרונים, בתוך החדרים הסגורים, יש חיבור של שר הביטחון, ראש המוסד, ראש השב"כ והמשטרה, במידה רבה, במטרה למתן את ההצהרות ואת הפעולות של בן גביר. הצהרות בדמות הריסת בתים במזרח ירושלים ושינוי בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים – שבעקבותיהן לא ירחק היום לעימות בממשלה.
הפעם לנתניהו אין את מי להאשים
גם התדרוך של הגורם המדיני הבכיר נגד בן גביר הערב עם כניסת השבת, בגנות הודעת השר לביטחון לאומי כי ביום ראשון יחל מבצע "חומת מגן 2" במזרח ירושלים, תורמים להרחבת הפער בין הצדדים. הגורם המדיני הבכיר תדרך באופן בוטה, ולא ירחק היום שבו לגלנט ולנתניהו, שהאחריות עליהם, לא יהיה את מי להאשים.
על רקע הפיגוע שביצע מחבל תושב מזרח ירושלים בעל תעודת זהות כחולה, מתרחב גם הפער בין הרטוריקה על "ירושלים מאוחדת", ובין המציאות בשטח. במשך עשרות שנים מדברים על ירושלים כ"עיר אחת", אבל בפועל, מזרח ירושלים היא פצצה מתקתקת וקשה לפעול מול תושביה שמתגוררים במזרחה.
לתושבי מזרח ירושלים חופש פעולה, אך כשבמשך כל השנים המדינה לא עשתה מספיק כדי להשוות את התנאים שלהם לאלה של מערב העיר, ההשתלבות שלהם לא באמת קיימת. המדינה ויתרה על מערכת החינוך במזרח ירושלים, לא אפשרה בנייה ופיתוח והמצוקה והעוני גדלים, ובהשתלבות עם השנאה וההסתה את התושבים שם שקשה לפעול מולה, אפשר רק "לחגוג" את ירושלים המאוחדת.
בנוסף, כאשר המדינה מזניחה לאורך שנים את מזרח עיר הבירה, גם הצעדים החשובים של ראש העירייה משה ליאון שעושה מאמץ גדול ושופך בה תקציבים - הם רק טיפה בים. ירושלים על פי הרטוריקה מאוחדת, אבל עדיין יש שכונות של העיר שנמצאות מחוץ לה ומוקפות בגדר.
ועם כל הכבוד לרטוריקה, המציאות הרבה יותר מורכבת ממנה. נבחרי הציבור צריכים להיות אמיצים ולחשוב על פתרונות מורכבים. המבחן האמיתי יהיה ביום שאחרי הממשלה הנוכחית, כשבן גביר לא יהיה בה. האם הוא יחזור על הרטוריקה הזו שיודעים תמיד להשתמש בה כשלא חברים בממשלה? בסוף, ירושלים לימדה דבר אחד. היא הקדימון למדינת ישראל. מכאן רק צריך להסתכל לאן ישראל צועדת בעוד חמש או עשר שנים.
