הדברים הובהרו במתכונת של "עצות", ללא הצהרות פומביות מיותרות. גם אם היחסים בין אבו מאזן למדינות המפרץ, למשל, נמצאים בשפל עד כדי נתק, אין הן רואות עצמן מסוגלות לעבור בשתיקה על שינוי כיוון חד במדיניות הישראלית בגדה המערבית. בהשראת המלך עבדאללה, מרבים אישים ירדנים בהתרעות וכל מתנגדי הנורמליזציה מצפים בקוצר-רוח שהממשלה החדשה תשחק לידיהם.
אבו מאזן כבר נענה בהתלהבות להזמנה שקיבל בסוף השבוע ברמאללה מהשליח הסיני המיוחד, ז'אי ג'ון, לבוא לפסגה הסינית-ערבית שתתקיים במהלך ביקורו הקרוב של הנשיא שי בסעודיה. עדיין הוא ממתין בעצבנות להזמנה רשמית מריאד, אחרי שמזה שנים מסרב יורש-העצר מוחמד בן סלמאן לאשר לו לבקר בממלכה. יו"ר הרשות הפלסטינית מקווה לנצל את חזרתו לסעודיה כדי לגבש פיוס חגיגי ולגייס את המפרציות כולן לבלום צעדים, כאלו שמבקשת רשימת הציונות הדתית לכפות על נתניהו.
הסעודים - שאינם אבלים על ניצחונו של נתניהו - מחפשים דרך "לרענן" את "יוזמת השלום הערבית", שנדחקה למגירה אחרי 2002, כדי לייצר מנוף להתקדם לקראת ישראל. הם יירתעו ממימוש התוכנית הזו אם ייווצר רושם שכללי ההתנהלות בגדה ובמזרח ירושלים משתנים.
הוא הדין עם שליט האמירויות מוחמד בן-זאיד. הוא מקפיד על מרחק מאבו מאזן וכמעט מקיים עליו חרם, אבל גם אצלו יש תקרה למה שיוכל לקבל בלא תגובה. כך גם מפקדי שני הצבאות השולטים בקושי בסודאן מול גלי הפגנות מתמשכים. למלך מרוקו יש נטייה מסורתית לשמור קירבה עם המפרציות וגנרל א-סיסי ער לרגישות בתוך מצרים. כבודם של האינטרסים לשתף פעולה עם ישראל במקומו מונח, אבל סערת מחאות בתקשורת וברחוב גם לה יש משקל נכבד.
אסור להתבונן בזירה הפלסטינית כמרחב סגור. חייבים לזכור שגם אם מדינות ערביות התנערו מהווטו הפלסטיני על קשריהן עם ישראל, אין הן מתכחשות לעניין הפלסטיני. עם כל התיעוב כלפי אבו מאזן וממשלו, השליטים הערבים רוצים להיתפש כמי שחותרים בשיטתם-הם לסייע לפלסטינים במורד הדרך ולא להדליק אור ירוק למי שממליצים להפוך אותם ל"תושבים" -להבדיל מאזרחים- במדינה מספחת.
משנתם של השרים משורות תלמידי כהנא ונוער הגבעות מאיימת לא רק על מערכת היחסים הנפיצה ושברירית עם הפלסטינים, כי אם גם על מעגל השלום עם הערבים מסביב. ריסונם הכרחי - ומהר!