בימים האחרונים יש דיון ציבורי נרחב על האפשרות של חקיקת פסקת התגברות וקידום פוליטיזציה של בחירת השופטים. הדיון הזה נתפס לעיתים כמחלוקת עקרונית, כמעט אקדמית, על מעמדו של בית המשפט ועל גבולות כוחו של השלטון. עם זאת, מאחורי הסוגייה העיונית הזו עומד עניין קיומי ממש, שהוא הסיבה העיקרית לכוונה להחליש את הביקורת השיפוטית.
העניין הקיומי מתבטא בשאלה המקוממת, שמופנית לעיתים לאזרחי ישראל היהודים - האם את/ה יותר יהודי/ת או יותר ישראלי/ת. זו שאלה שהיא קוד להבחנה בין ימין לשמאל, ולמעשה היא שאלה אם מוצדק להעניק זכויות-יתר ליהודים לעומת ערבים. בקרב רבים בציבור היהודי רווחת תפיסה כמעט אינטואיטיבית ששוויון עומד בסתירה למדינה יהודית. לא מדובר רק בהעדפת בני הקבוצה שלך על פני אחרים, אלא מדובר בעוינות של רבים בציבור היהודי בישראל כלפי אזרחי ישראל הערבים. העוינות הזו היא בעיקר שיקוף של הסכסוך בין העמים, של אי אמון ולכן פחד.
עמדה מסוג זה באה לידי ביטוי בשני הסדרים שזוכים לקונצנזוס בקרב כמעט כל מי שמגדיר עצמו "ציוני", שמאל וימין גם יחד, ואף זוכים להכשר בג"ץ: החלת מדיניות הגירה שתכליתה שימור הרוב היהודי במדינה (שבות ליהודים, שלילת שיבת צאצאי הפליטים הפלסטינים), על יסוד הערכה שבלא רוב יהודי, יש סכנה ממשית לקיום הפיזי של אזרחי ישראל היהודים; ואי-גיוס אזרחים ערבים לצה"ל.
חוסר האמון הזה בציבור הערבי, כקולקטיב, מושרש בציבור היהודי-ציוני. אבל בכל זאת, יש הבדל ניכר בין שתי גישות בציבור היהודי, הבדל שעניינו בשאלה אם שני ההסדרים הללו, שבות ושירות בצה"ל, ממצים את אופייה היהודי של המדינה או לא. בקירוב, עמדה ליברלית מסוכמת באמירה Liberty is about higher risk-taking. זוהי תפיסה שלפיה, על יסוד שיקולים עקרוניים ומעשיים כאחד, יש לתחום את ההפליה להיבטים של מדיניות ההגירה והשירות הצבאי, שיש לגלות סובלנות ולנהוג בשוויון. העמדה הנגדית מבטאת שאיפה לביטחון מוחלט, גם במחיר פגיעה בחירויות הפרט של המיעוט ושל הפליה. השאיפה להגשים את המדיניות הזו היא שעומדת ביסוד המהלכים המתוכננים לריסוק מערכת המשפט.
המדיניות של ממשלות ישראל בשנים האחרונות מבטאת דואליות כלפי הציבור הערבי: מצד אחד, יש הכרה בכך שגם לרוב היהודי תיצמח תועלת מכך שהמיעוט הערבי, שהוא גדול ונוכח, ייהנה משגשוג חומרי, מהעמקת ההשכלה והתעסוקה, ממאבק בפשיעה וכדומה. מצד שני, יש חוסר סובלנות לביטויים של לאומיות בקרב אזרחי ישראל הערבים ולביטויי הזדהות עם הפלסטינים בשטחים (ביטוי סמלי לכך הוא ההתנגדות בקרב יהודים רבים לעצם התיאור של אזרחי ישראל הערבים כפלסטינים). השינוי המרכזי הצפוי בתקופת הכהונה של ממשלת הימין הנכנסת עלול להיות החמרה של חוסר הסובלנות הזו, בכל הקשור לחופש הביטוי, לזכות להיבחר ובהיבטים נוספים.
החשש הוא משיכרון כוח של הממשלה, מתפיסה שבהיעדר מגבלות מוסדיות - לאור הרוב המוצק בכנסת וההחלשה של המערכת המשפטית ועימה המחויבות לשלטון החוק - ניתן להחיל מדיניות לא-סובלנית ולדכא בכוח שאיפות לאומיות של המיעוט הערבי בישראל. שיכרון הכוח הזה, הבלבול שבין לגליות לבין לגיטימיות, הוא בעיני הסכנה העיקרית שבפניה ניצבת מדינת ישראל. מדיניות כזו עלולה דווקא להגביר את ביטויי הלאומיות בקרב רבים בציבור הערבי, מהלך שבתורו צפוי לשמש להצדקת החמרת הצעדים נגד ביטויים שכאלה. התוצאה עלולה להיות חזרה על האירועים האלימים שאירוע בחודש מאי 2021, בגרסה נוראה אף יותר.
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
האסון אינו בלתי נמנע. יש לנסות לשכנע את כלל הציבור, יהודים וערבים כאחד, בדבר התועלת שבסובלנות ודבר חוסר התוחלת שבאלימות. נחוצה הכרה בכך שהציבור הערבי אינו גיס חמישי, אלא גשר אפשרי לשלום בין העמים. לציבור הערבי בישראל זכויות, כיחידים וכקבוצה. עלינו לפעול כמיטב יכולתנו להגשים את נבואתו של הנביא ישעיהו, כי "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". המדינה הזו שייכת לכל העמים, יהודים וערבים, כל הקהילות שכברת הארץ הזו היא המולדת שלהם. ועל כך המאבק - לא על בית המשפט או על הביקורת השיפוטית; המאבק הוא על שני הערכים הבסיסיים של דמוקרטיה, על שוויון ועל סובלנות.
>>> הכותב הוא ברק מדינה, פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר