ההסכם עם לבנון טוב לישראל, אבל לדבר אחד אסור להסכים

המשא ומתן בין ישראל ללבנון נקלע לרגע דרמטי לאחר שישראל דחתה את התיקונים שדרשה לבנון, בהשראת חיזבאללה, להצעת התיווך האמריקנית. ישראל סירבה לדרישות הלבנוניות - בייחוד בשתי סוגיות עקרוניות מבחינתה, ביטחונית וכלכלית.

התחום הביטחוני

ישראל מתעקשת להבטיח לפחות את הסטטוס-קוו ביחס ל"קו המצופים" כחוצץ בין ישראל ללבנון. מדובר בקו שראשיתו מול ראש הנקרה ונמתח חמישה קילומטרים מערבה לאורך קו 1, חמישה קילומטרים מצפון לקו 23 שדרשה לבנון. נוכחות חיל הים לאורך הקו מאפשרת לישראל לשלוט באש ובתצפית על האזור הסמוך לגבול בין המדינות, ולמנוע פיגועים וחדירות מהים לשטח ישראל וליישובי החוף שלה. הניסוח הלבנוני, שנדחה על הסף, מתייחס לקו הזה כ"קו דה-פקטו" ולכן מייצר פתח לתביעות לבנוניות בעתיד, המגובות בפרובוקציות בשטח.

התחום הכלכלי

ישראל התנגדה לכל מעורבות לבנונית בסוגיית הפיצויים על שאיבת גז מהמאגר הלבנוני קאנא, שקצהו הדרומי מצוי, על פי ההסכם, במים הכלכליים של ישראל. ישראל מתעקשת שסוגיית התמלוגים תידון בלעדית בינה לבין חברות ההפקה "טוטאל" ו-ENI.

ברוח ערב הבחירות, גם שאלת ההסכם עם לבנון על הגבול הימי הפכה למחלוקת ולהתנצחות פוליטית עתירת ספינים וסילופים. במציאות המקוטבת בה אנחנו חיים, אזרחי ישראל זכאים לניתוח הסוגייה מנקודת מבט אסטרטגית-ביטחונית, שמתעלה לרגע מעל המריבה הפוליטית.

הסדר טוב לישראל וללבנון

נתחיל בשורה התחתונה - ההסכם שנדון בין ישראל ללבנון, על פי הפרמטרים שפורסמו בתקשורת, לפני ההסתייגויות הלבנוניות, משקף אומנם התפשרות משמעותית, כספית בעיקרה, מצידה של ישראל, אבל זאת בתמורה להסדר המשרת היטב את האינטרסים האסטרטגיים שלה (ואת אלו של לבנון).

ההסכם על הגבול במים הכלכליים, כפי שהתגבש עד כה, מאפשר לישראל וללבנון להיחלץ מדינמיקה של "משחק סכום אפס". בנוסף, באמצעות ההסכם שעל הפרק, פוחת הסיכון להידרדרות לעימות צבאי רחב היקף והרסני לשתיהן, ובעיקר למדינת לבנון הקורסת.

מצד אחד, בתחום הגיאוגרפי, ישראל הלכה כברת דרך לקראת לבנון כשהסכימה לדרישתה המירבית לזכויות עד קו 23 (למעט ב"קו המצופים"), כולל זכות לשאוב בלעדית ממאגר קאנא. זאת, בתמורה לפיצוי עקיף מחברות ההפקה לישראל, בהיקף שייקבע על פי הגז שיימצא בפועל במאגר קאנא (כרגע מדובר בפוטנציאל ובהערכות בלבד).

מצד שני, בראיה מדינית, כלכלית וביטחונית, קווי המתאר של ההסכם, המוסכמים ברובם המכריע, מחזקים אינטרסים מובהקים של ישראל:

מבחינה ביטחונית, שתי אסדות משני צידי גבול ימי מוכר עשויות להקטין את המוטיבציות בלבנון לעימות עתידי, ויעמיקו את מאזן היציבות בין שתי המדינות. ההסכם אומנם לא קובע ש"קו המצופים" יהיה גבול בין-לאומי, אבל גם הסכמה על שימור הסטטוס-קוו מאפשרת לישראל להמשיך ולספק ביטחון בשטח חיוני זה, הנמצא צפונית לקו שדרשה לבנון.

ברמה המדינית והכלכלית, הסכם, גם אם חלקי, מוכחש ועקיף, עם מדינה ערבית נוספת, תוך הפיכת קו הגבול הימי לגבול מוכר על ידי האו"ם וארצות הברית לפחות, מספק לישראל לגיטימציה נוספת, אזורית ובין-לאומית, ויאפשר לה לממש את משאביה בתחום האנרגיה ושינועה. ההסכם ישלול מחיזבאללה את העילה לתקוף את נכסי הגז של ישראל בתואנה של הגנה על זכויות לבנון.

בנוסף, לישראל אינטרס במדינה ובכתובת יציבת ומתפקדת ככל האפשר על גבולה הצפוני, ואילו המשך המחלוקת על הגבול הימי מונע מלבנון לממש את משאביה האנרגטיים, ואולי גם להתחיל לצאת מהתהום אליה היא צוללת במהירות. לשם הזהירות, יש להדגיש שמציאת גז באזור הכלכלי אינה מובטחת, ועד הפקתו יעבור זמן רב. כמו כן, האליטה המושחתת השולטת בלבנון תוכל לשים ידה גם על הכנסות הגז, ובכך להמשיך את נפילת לבנון לתהום, במקום להצילה.

היתרונות האסטרטגיים הגלומים בהסכם מבחינת ישראל הם הסיבה המרכזית לכך שהממשלה הסכימה לגלות גמישות במשא ומתן. מנגד, ברור שחיזבאללה צפוי, בכל מקרה, להתהדר בהישגי מדיניות האיומים שלו ובשיגור הכטב"מים שהמחיש אותה. לכן, חשוב מאוד לישראל ולכושר ההרתעה שלה שנסראללה לא יטעה להשתכנע בתעמולה של עצמו.

להפעיל את "כריש" בכל מחיר

כעת, לאחר שנדחו דרישותיה האחרונות של לבנון לתיקונים נוספים בטיוטת ההסכם שהגיש המתווך האמריקני, מיצוי המשא ומתן עלול להמתין עד אחרי הבחירות. עם זאת, ישראל נדרשת לממש אינטרס אסטרטגי חשוב נוסף - מימוש ריבונותה הבלתי מעורערת על משאבי האנרגיה הלאומיים שלה בשדה הגז "כריש", באופן שידגים שאינה חוששת מחיזבאללה ומאיומיו.

לכל הדעות, שדה "כריש" אינו מצוי באזור מחלוקת עם לבנון, ולאחר שישראל הפגינה נכונות וגמישות ניכרים כדי להגיע להסכם, היא חייבת להתחיל בהפקת הגז ב"כריש" בהקדם האפשרי. בעוד שהסכם עם לבנון נתון למחלוקת פוליטית, זכותה של ישראל למצות את משאבי הטבע שלה ולהדוף בעוצמה כל ניסיון של חיזבאללה להפריע לה לעשות זאת. עמדה זו מצויה בקונצנזוס נרחב במערכת הישראלית, הפוליטית והביטחונית.

יתרה מכך, ישראל צריכה להבהיר ללבנון כי לא תנהל משא ומתן תחת איומים ובוודאי לא "תחת אש" מצד חיזבאללה; כי תקיפת יעדים ישראלים מצד הארגון תביא להפסקת המשא ומתן; וכי "כלום לא מוסכם עד שהכול מוסכם" ובמקרה שהמשא ומתן יופסק בגלל תוקפנות מצד חיזבאללה, הוא לא יחודש בהכרח מהנקודה בה הופסק.

במקביל, כדי לצמצם את הסיכון למקח טעות של חיזבאללה, על ישראל להבהיר לארגון ולציבורים בישראל ולבנון כי:

• תוקפנות מצד חיזבאללה תיענה בתגובה קשה ולא צפויה, והליכה על הסף מצידו תתגלה כהימור חסר אחריות על גורל לבנון והעדה השיעית.
• חילופי מהלומות עלולים בקלות להסלים למלחמה כוללת, ולא להסתכם ב"ימי קרב". לפיכך, טוב עשו הקבינט ושר הביטחון שהנחו את צה"ל להיערך לכל תרחיש של הסלמה מול חיזבאללה.
• ככל שחיזבאללה ימשיך באיומיו ויממשם, אוכלוסיית דרום לבנון מוזהרת כבר עתה להתרחק מתשתיותיו הצבאיות שנבנו בקירבה.

בשורה התחתונה, ישראל מושיטה את ידה ללבנון ומוכנה לגמישות בסימון קו הגבול במים הכלכליים ובהיקף התמלוגים הנגזר מסימון זה. עם זאת, ישראל נחושה שלא לאפשר לחיזבאללה להכתיב שינויים בהסכם שיפגעו באינטרסים הביטחוניים והמדיניים שלה, ובוודאי שלא לאיים על זכותה להפקת משאבי האנרגיה הבלעדיים שלה. על ישראל לשאת "מקל גדול" בידה השנייה כדי לנער את נסראללה מתחושת ההיבריס שלו, ולשכנע אותו לרדת מהנתיב ההרפתקני עליו עלה. זהו נתיב שעלול לא רק להוריד לטימיון הסכם טוב הנמצא בהישג יד, אלא להוביל למלחמה ולחורבן בלבנון - שכבר היום נמצאת בנפילה חופשית, פוליטית וכלכלית, לתהום.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד

>>> אל"ם (מיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות