ב-17 במרץ 2015, ערב הבחירות לכנסת ה-20, האחרונה לפני תחילת סבבי הבחירות האין-סופיים, יצא ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, בקריאה שהתקבעה בזיכרון הקולקטיבי כך: "הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות". בפועל, אמר אז נתניהו כך: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים באים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V15, לנו יש צו 8". אפשר לטעון שעיוות דבריו של נתניהו, מ"נוהרים" ל"נעים", היה פייק ניוז, אבל מה שקרה עכשיו, בליל הבחירות עם ההמתנה לבל"ד שתקבע את זהותה של הממשלה הבאה - היה מאוד לא נעים. ובלשון המעטה.
ב-2015, אחרי שהערבים נעו לקלפיות, נתניהו הקים את ממשלתו היציבה ביותר, למעשה היציבה ביותר בהיסטוריה הפוליטית: כזו ששרדה חמש שנים ושלושה ימים וברוב הזמן דווקא נשענה בסך הכל על 61 מנדטים. באותן שנים נזרעו לטעמי הזרעים, זרעים שנבטו עכשיו בתוצאות הבחירות הנוכחיות: באוקטובר 2018, באמצע כהונת הממשלה ההיא, קם שר הביטחון אביגדור ליברמן והאשים את נתניהו ברפיסות מול הפלסטינים ופרש.
ליברמן הפך לפוסל הראשון. בהמשך, על רקע תחילת חקירות נתניהו בתיקי האלפים, החלו שחקנים במערכת הפוליטית לפסול אותו ולדרוש את הסתלקותו מהמפה הפוליטית. איחוד הכוחות יעלון-לפיד-גנץ למעשה הנציחה את הקמת תנועת ההמונים שכותרתה: "רק לא ביבי". לפוסלים הצטרף גדעון סער, איש נוער התחיה לשעבר ולימים בשר מבשרו של הליכוד, שהתמודד מול נתניהו על ראשות המפלגה. מיד לאחר ההפסד, סער פרש, הקים רשימה חדשה וטען: "הליכוד הפך לכלי שרת עבור האינטרסים האישיים של העומד בראשו".
קבוצת הפורשים על כל גווניה התגבשה לחבילה: "רק לא ביבי". אפילו איש הימין, נפתלי בנט, זה שדגל פעם בסיפוח יהודה ושומרון, שאיים על נתניהו שיפרוש מאותה ממשלה אם לא ימונה לשר ביטחון, קפץ בהמשך (כשהיה לו קצת יותר נוח) על עגלת הפוסלים מתוך הנימוק ש"ההתנהגות של נתניהו מסוכנת למדינת ישראל". דווקא הפוסלים "מימין": ובראשם ליברמן, סער ואלקין (שמשום מה מכונה "גאון פוליטי"), הם שהביאו אותנו לתוצאות דהיום. אם יש מי שמאוכזב מהתוצאות – שילין על אותם הפוסלים שהטילו מום בחבריהם מהימין.
מחנה שלולא נהג כך, היה קולט את קולותיהם של הימנים שחיפשו בית אחר מבחינה מדינית וחברתית כאחד. ה"רק לא ביבי" גרם לאותם פוליטיקאים ימנים (בדימוס?) לחבור לרשימה עם השם המתנשא - "המחנה הממלכתי", מעין מחנה ביזארי של ימין ושמאל כשהעומד בראשו, בני גנץ, אמר לפני ימים אחדים שאם נתניהו ינצח זה יהיה "סיוט חודש נובמבר". "תקראו לי לריאיון סיכום המדינה", הוא הטעים. הטרמינולוגיה של גנץ, כאילו או טו טו הלכה המדינה, הצטרפה לאין-ספור התבטאויות בוטות מקרב חברי המחנה הפוסל. "חארות, כוחות האופל, נהר של זוהמה", כדברי לפיד. "שיטות נתניהו דומות לאלה של גבלס וסטאלין, את החרדים יחד עם נתניהו על מריצה אחת למזבלה" - אליבא דליברמן. ויאיר גולן בא לרפא: "יש לגאול את ישראל מהמחלה הממארת ששמה נתניהו". "אלה לא אנשים, אלה תתי-אדם בזויים. אני מזהה תהליכים שחלו באירופה של שנות ה30". רם בן ברק אמר דברים דומים. מרב מיכאלי הסבירה שבימין מתייחסים לנשים כאל "משרתות", וגלאון השלימה: "נטפל בנתניהו הפסיכופת כמו שטיפלנו בפשיסטים". כל אלה הדליקו את "אנשי הדרבוקות", כדברי הנדל הפוסל. ולא רק אותם. הימנים נעו בקצת יותר מהמונים לקלפיות.
הסיפור הגדול הוא אותה ממשלה אקלקטית שהקימו הפוסלים. מצדדי הסיפוח גרו עם מרצ והמטיף לנאמנות כתנאי לאזרחות רבץ עם הערבים. כשברחוב התעצמה התחושה שהערבים מתגרים יותר ויותר ביהודים, הטרור הפלסטיני מרים את ראשו וביטחונם של חיילנו אינו עוד כתמול שלשום, נוצר הוואקום הגדול. כש"הניסוי נכשל", לדברי אנשי בנט, הצד השני, דהיינו עוצמה יהודית, הלכה והתעצמה. הגוש שכינה עצמו "גוש השינוי" הוא הוא שהביא על עצמו את השינוי בדפוסי ההצבעה.
הציבור הלך ימינה ובחר בנגטיב, בשינוי בתצורת איתמר בן גביר. לו ליברמן, סער ואפילו בנט היו נשארים כמפלגות ימין, לציבור, בעיקר החילוני, היה לאן לפנות זולת בן גביר שתפח לממדים מפלצתיים.
בקדנציה הראשונה של נתניהו, זמן קצר לפני ועידת ואי, הופצו בארץ פוסטרים של נתניהו חובש כפייה. דובר תנועת כך הסביר את המעשה בכך שנתניהו שקרן, לטענתו הוא עמד למסור לערפאת שטחים נוספים. הייתי אז דוברו של נתניהו ומתוך ניסיון לגמד את האירוע, הודעתי שמדובר במעשה של כמה קיצונים. ומי היה אז דובר תנועת כך? נכון. איתמר בן גביר. בקרוב כנראה שותפו הבכיר של בנימין נתניהו.
בן גביר אומר שהוא השתנה. אולי. מה שבטוח הוא שנתניהו משתנה, בהתאם לנסיבות. אחרי ששבר כל שיא אפשרי: משך הכהונה כראש ממשלה, מספר הקדנציות והשתתפות ב-12 (!) מתוך 25 מערכות בחירות שהיו בסך הכול במדינת ישראל.
לאלה ש"מפחדים", השמיים לא יפלו. ש"ס הייתה פעם עם 17 מנדטים וגם ישבה עם אהוד ברק. לא ראינו כאן מדינת הלכה. בן גביר יגלה מהר מאוד שאין בכוחו לממש את חזונו כמו "מוות למחבלים" כי...דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. ונתניהו? כשחרב המשפט (עדיין) מתהפכת על צווארו, גם הוא יודע שכדאי להכיר במגבלות הכוח. זה אפילו עשוי לעזור לו. אני נאיבי? נחיה ונראה. מקסימום יהיו עוד בחירות. הרי מה נעשה בלי זה?
