דקות לפני שהעריך כי חייו קרבים לקיצם, שלח סלמאן עמראן, מראשי התארגנות "גוב האריות" (ערין אלאוסוד) הודעה קולית שבמהרה "חרכה" את הרשתות הפלסטיניות. בהודעה ששיגר מתוך בית שבו התבצר לפני כשבועיים בכפר דיר אל-ח'טאב סמוך לשכם, עודד עמראן את הצעירים הפלסטינים ללכת בדרך המאבק והסביר שניצב בפניהם "כיבוש כפול": זה של ישראל וזה של הרשות. עמראן שביצע כמה פיגועים באזור שכם הסגיר עצמו בסופו של דבר לידי כוחות צה"ל, אך הגוף שאליו הוא משתייך נוסק, ומהווה כיום את אחד האתגרים הביטחוניים החמורים שעימם ישראל מתמודדת בזירה הפלסטינית.
"גוב האריות" הוא מושג חדש במילון המונחים הישראלי והפלסטיני גם יחד, ופרץ לתודעה לפני קצת יותר מחודש. הוא איום ביטחוני אך בה בעת גם בבואה לתהליכי עומק במערכת הפלסטינית, ובראשם השפעתו הגדלה של הדור הצעיר הפלסטיני אשר לו מאפייניו ייחודיים. מדובר בקבוצה הפעילה בעיר שכם (במיוחד באזור הקסבה), אך יש לה מקבילות ממוסדות פחות ובהיקף מוגבל יותר כגון "חטיבת ג'נין" ו"קן הצרעות" הפועלים במחנה הפליטים ג'נין. מדובר באזור בעל היסטוריה ארוכה של תסיסה נגד כל סוג מרות - מימי העות'מאנים, עבור דרך המנדט הבריטי, ועד לשלטון הישראלי - שאחיזת הרשות בו מעולם לא הייתה איתנה כמו ביתר חלקי הגדה.
ניתוח הדיוקנאות של פעילי "גוב האריות" מעלה מספר קווים בולטים. רובם נולדו סביב שנת 2000 (דור ה-Z), כלומר זוכרים באופן מוגבל יחסית את האינתיפאדה השנייה אשר צרובה בתודעת דור ההורים ומשמשת בלם בפני קידום מאבק רחב נוסף נגד ישראל. מדובר בצעירים שעמדו לפני 7 שנים בחוד החנית של אינתיפאדת הסכינים וכיום כשהם מבוגרים יותר "השתכללו": הם אוחזים בנשק חם, ומגבשים התארגנויות מקומיות על בסיס היכרויות אישיות.
סממן בולט נוסף של "גוב האריות" ודומיו הוא העדר הזיקה לגורם ממסדי כלשהו. הפעילים מפגינים בוז כלפי הרשות הפלסטינית הנתפסת כעושה דברה של ישראל; קיימת זיקה רופפת למדי לגורמי שטח של הפתח; וניכרת רדידות אידאולוגית שבאה לידי ביטוי בולט בהודעות ובסרטונים שמפיצה ההתארגנות אשר בהם מתנוססים יחד סמלי הר הבית, הרובה ומפת כל פלסטין, ולא מלווים במשנה רעיונית כלשהי. בפועל, חלק גדול מחברי ההתארגנות אינם בעלי השכלה גבוהה או משרות קבועות, וידועים דווקא בשל פעילות פלילית או מעורבות בהפרות סדר ולא ב"היסטוריה" צבאית או פוליטית מפוארת.
הרשת מהווה מרחב קיומי עבור "גוב האריות". למרות שההתארגנות מונה כמה עשרות חברים בלבד, יש לה כאמור הד רחב במערכת הפלסטינית, במיוחד בקרב הצעירים. זאת בין היתר בשל נוכחותה העמוקה במרחב המקוון הרווי בסרטוני טיקטוק שבהם מועלים על נס פיגועים שמבצעים חברי ההתארגנות ו"פועלם" של חלליה, ובראשם אבראהים נאבולסי שנהרג בהיתקלות בראשית אוגוסט ונחשב אחד מאבות "גוב האריות". כמו לא מעט מחברי ההתארגנות גם לנאבולסי הייתה זיקה כללית לפתח, הוא בנו של קצין במנגנון הביטחון המסכל של הרשות, וגדל על כנפי סיפורי מפת אודות "שהידים" אחרים מקרב משפחתו או מקום מגוריו.
"גוב האריות" משקפת במידה רבה את החריגות של גל ההסלמה שניטש ביו"ש בחודשים האחרונים, ומוקדם עדיין לכנותו אינתיפאדה. האיום הצבאי המגולם בו נופל מזה של עימותי העבר, בוודאי מזה שקודם באינתיפאדה השנייה על ידי תשתיות הטרור הממוסדות; הרוב המוחלט של הציבור הפלסטיני אינו נוטל חלק במאבק ובכלל מעדיף את שימור מרקם החיים האזרחי היציב; המאבק עצמו ממוקד ברובו באזור צפון השומרון, בעוד שביתר חלקי יו"ש, ובמיוחד באזורי חברון ובית-לחם ישנה נשמרים שקט ויציבות יחסית; ולעת עתה כאמור "האויב" הוא אוסף התארגנויות או צעירים הפועלים עצמאית ולא ארגונים ממוסדים והיררכיים.
המשך פעילות "גוב האריות" מגלמת שלושה איומים מרכזיים. הראשון הוא כמובן המשך הפגיעה בכוחות צה"ל והמתיישבים הישראליים בצפון הגדה. השני הוא חקיינות אפשרית במוקדים אחרים ביו"ש על ידי צעירים הכמהים גם הם ל"אקטיביזם לא-ממסדי", דבר שיעצים את האיום הביטחוני כלפי ישראל, אך גם יערער את מעמדה הרעוע מלכתחילה של הרשות. האיום השלישי, החמור מכל, הוא האפשרות שחמאס תיטול חסות על אותן התארגנויות, תעניק להן סיוע כספי, לוגיסטי וצבאי ותאכוון את פעילותן. הדבר יאפשר שוב לחמאס לקדם טרור והסתה ביו"ש תוך שימור שקט ויציבות כלכלית ברצועה, דבר המהווה למעשה אכיפת בידול על ישראל בין שתי הגזרות.
ישראל מצויה במלכוד אסטרטגי נוכח ההסלמה ביו"ש. למרות המציאות הפוליטית הרגישה ערב הבחירות, נראה כי מתחזק הצורך בפעילות רחבה יחסית בצפון השומרון כדי למגר את תשתיות הטרור המתעצמות בו. הרשות אומנם החלה במאמץ לאכוף סדר ציבורי בשכם לפני כחודש, אולם זה נתקל בהתנגדות ציבורית עזה, ולא סביר כי יהיה נמרץ ומהיר באופן שייתן מענה הולם לאתגר הביטחוני הגובר. מהלך רחב בצפון השומרון צפוי להיות מלווה בכמה אתגרים: אפשרות שתתעורר תסיסה במוקדים נוספים בגדה; הקרנה שלילית על ירושלים המבעבעת ועל רצועת עזה; וכמובן – החרפת השיח הפוליטי הטעון בישראל מלכתחילה, כאשר ברקע פרשת הסכם הגז עם לבנון.
אם וכאשר תחליט ישראל על מהלך צבאי רחב, חשוב לממשו תוך שימור מרקם חיים יציב יחסית ביתר חלקי הגדה שיקטין אפשרות להשתלבות ציבורית רחבה במאבק; לנסות לקיים תאום שוטף עם הרשות ולדחוק אותה ביטחונית ואזרחית לחללים שייווצרו בעקבות פעילות צה"ל; ולוודא שאין "הרמת ראש" של חמאס המנצלת תמיד חללים שלטוניים, ולהחריף את האיתותים לתנועה בעזה בכל הנוגע לקידום טרור והסתה ביו"ש ובירושלים. לפחות בעת הנוכחית, לא נראה שמהלכים כלכליים רחבי היקף או פתיחת אופק מדיני יסייעו לחיזוק הרשות, הסובלת מדימוי שלילי שלא קשור רק לישראל, אלא נובע מתופעות של שחיתות, נפוטיזם, ניוון ארגוני והעדר דמוקרטיה.
במימד האסטרטגי תצטרך כל ממשלה שתיכון לאחר הבחירות להציב את הנושא הפלסטיני בראש סדר היום. אסור להמשיך להניח כי הפרדיגמות הישנות של "ניהול סכסוך" ו"שלום כלכלי" ברוח "הזמן משחק לטובתנו" יאפשרו להמשיך במציאות הקיימת לאורך זמן. אירועי החודשים האחרונים מספקים אותות אזהרה הן לגבי התעצמות איומים ביטחוניים והן לגבי אפשרות להידחק ללא תכנון ורצון למציאות של מדינה אחת, בפרט נוכח חולשתה העמוקה של הרשות וכמיהת רוב הפלסטינים בזיקה ישירה לישראל. לאחר שנים רבות יצטרכו מקבלי ההחלטות וכן הציבור בישראל לגבש אסטרטגיה סדורה בנושא הפלסטיני ובעיקר להיערך לקבלת הכרעות בו.
ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן.