כמה תמונות מהחודש האחרון מחדדות את מורכבות האתגר הניצב בפני ממשלת ישראל המתהווה בהקשר הפלסטיני. בצד מפגן העוצמה של חמאס בעזה בעצרת ציון 35 שנה להקמתה, תוך הצגת נשקו של הדר גולדין, הרשות הפלסטינית עוצרת אנשי חמאס בשטחים שבשליטתה כדי למנוע מפגני כוח דומים באוניברסיטאות. בתוכנית "ענקי הסבלנות" בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית, שרה בתו של אסיר פלסטיני שיר בו היא מודה לאביה על הנשק שנתן לה כמתנה ומבטיחה לנצח את אמריקה וישראל. ברחבי יהודה ושומרון, בדגש על צפון השומרון, נמשך מדי לילה מבצע "שובר גלים" והודות למעצרים נמנעים פיגועים שעלולים היו להתבצע, ובכל זאת הפיגועים נמשכים בעיקר על ידי אנשי פת"ח, כשהרשות הפלסטינית עורכת לווייה ממלכתית לאיש הארגון שביצע את פיגוע הירי בעופרה.
- המהלך הפלסטיני - וחוות הדעת שמדאיגה את ישראל
- גנץ הכריע: גופת המחבל לא תועבר לידי הפלסטינים
- תיעוד | מטען חבלה הושלך לעבר כוח מג"ב בקבר רחל
- כך נראית הבנייה בעזה שעוזרת לשמור על השקט
בקטאר הסתיים המונדיאל ששימש את מתנגדי הנורמליזציה כדי להפגין את מחויבותם לעניין הפלסטיני, עצרת האו"ם מאמצת שוב ברוב גדול החלטות נגד ישראל וכך גם מועצת זכויות האדם של הארגון והוועדה הרביעית של האו"ם, המקבלת את בקשת הרשות הפלסטינית להמליץ על פנייה לבית הדין הבין-לאומי לצדק כדי שיקבע שהכיבוש המתמש של שטחי 67' הוא סיפוח למעשה.
אבו-מאזן עצמו מוביל את המערכה הבין-לאומית לחיזוק הנרטיב הפלסטיני במקום הנרטיב הישראלי, ומזהיר כי אף שכעת הוא מתנגד לפיגועי ירי ומעדיף "התקוממות עממית", הוא עלול לצדד בפיגועים שיש בהם שימוש בנשק חם אם ישראל תתמיד בהתנהלותה הנוכחית, או אף תחריף את צעדיה תחת הממשלה החדשה. בתוך כך, גובר התסכול בקרב ערביי ישראל שנציגיהם נדחקו מהקואליציה ושחמאס איננה מסתירה את ציפיותיה מהם להשתלב בהסלמה שהתנועה מתכננת מול ישראל אי שם בעתיד, ומנגד קרוב ל-20 אלף פלסטינים מעזה וכ-150 אלף מיהודה ושומרון מגיעים מדי יום לעבוד בישראל. מעבר לכול זאת, נמשך המאמץ הפלסטיני, בגיבוי האו"ם והאיחוד האירופי, להשתלט על שטחי C השנויים במחלוקת ולקבוע בהם עובדות לפני שישראל, תחת הממשלה החדשה, תנסה לקבוע עובדות בשטח גם היא.
מציאות משתנה
מסובך? קוראים לזה הסטטוס-קוו. אף אחד לא אוהב אותו, אף אחד גם לא תיכנן אותו, אבל זה מה שנוצר כתוצאה מהפעולות של כל הצדדים, ובהם גם הגורמים הבין-לאומיים, איראן ומדינות ערב המעורבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ברור אם יש למישהו תמריץ גדול מספיק לשאת במחיר של ניסיון לשנותו, הגם שהפלסטינים וחלק ממשלת ישראל החדשה מצהירים על רצונם לעשות זאת. האמת היא שזה גם לא ממש סטטוס-קוו, כיוון שהמציאות ממשיכה להשתנות כל הזמן, וכמה התפתחויות שצפויות בעתיד הנראה לעין עלולות להאיץ את קצב ההשתנות. האחת היא הקמת ממשלה בעלת קו אידיאולוגי מובהק בישראל, שלא הייתה כמותה בעבר, והיא שונה במובהק מקודמתה שחרתה על דגלה את ההימנעות משינוי הסטטוס-קוו. השנייה היא ההתמודדות על השליטה ברשות הפלסטינית נוכח התחושה שאבו-מאזן ייאלץ לפנות את הבמה בקרוב. השלישית היא הלחץ הגובר על חמאס, המרוסנת ומורתעת כיום, להפגין את מחויבותה לזהותה הג'יהאדית לא רק במילים ובעצרות אלא גם במעשים, ולא רק באמצעות ניסיונות (עד כה כושלים) לבצע פיגועים מיהודה ושומרון. הרביעית היא התסיסה הגוברת ברחוב הפלסטיני המזינה את התגברות הטרור.
הנוהל המסורתי של ממשלות ישראל מזה שנים מול החשש מהסלמה היה שילוב של מאבק בטרור, הרתעת חמאס, חיזוק הרשות הפלסטינית ושיפור איכות החיים של הפלסטינים, תוך נכונות להשלים עם התגברות הלחץ המדיני שהרשות מקדמת נגד ישראל ומאמץ להעצים את "הסכמי אברהם" ולהרחיבם. כעת ברור למדי שההיגיון שעמד בבסיס גישה זו איננו מועיל במידה מספקת.
לאור זאת, מתעוררת השאלה אם על ישראל לשנות מרכיבים במדיניותה, למשל אם להמשיך ולחזק את אבו-מאזן ואת הרשות שבראשה הוא עומד. זאת למרות שהם מקדמים את הנרטיב השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ומעודדים מאבק רב-ממדי, כולל תוך שימוש באלימות, נגד ישראל. כמו כן, למרות העובדה שהם נגועים בשחיתות עמוקה ופוגעים בזכויות האזרח של הפלסטינים עצמם וביכולת להרחיב את הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב נוספות, באופן שיתרום לרווחת כל תושבי האזור. שאלה זו מתחדדת עוד יותר נוכח החשש שאנחנו מחזקים מנהיג וגוף, שלא רק עוינים אותנו ומחויבים למאבק נגדנו, אלא גם סובלים מחולשה רבה מבית, כך שאין כל ערובה שסיוענו יועיל להם, מה גם שסביר שהם יסתדרו, ואולי אפילו יותר טוב, גם בלי הסיוע שלנו המציג אותם כמשתפי פעולה עם מי שהם מגדירים כאויב. לראיה, כאשר הרשות הפלסטינית מזהה צורך לפעול נגד יריבתה הפוליטית חמאס, היא יודעת בדיוק את מי צריך לעצור גם ללא סיוע ישראלי. או כאשר הפסיקה ביוזמתה ב-2020 את קבלת תשלומי המסים מישראל ואת התיאום הביטחוני עימה, לא נפגע תפקודה כלל.
התירוצים לחיזוק הרשות הפלסטינית
לישראל מספר סיבות ותירוצים למדיניות חיזוק הרשות הפלסטינית. אלה מוצגים ונתפסים כביטוי של ריאל-פוליטיק מפוכח וככורח בל יגונה:
- מערכת הביטחון טוענת, כדי להצדיק את התגייסותה לסייע לאבו-מאזן, כי הוא מתנגד לטרור. זו טענה מופרכת לחלוטין, משום שאבו-מאזן איננו מתנגד לטרור הפלסטיני, אלא רואה בו אמצעי לגיטימי במסגרת המאבק הרב-ממדי לשחרור ולהשגת המטרות הלאומיות הפלסטיניות, ובראשן הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 67' וירושלים בירתה, ללא הכרה בישראל כמדינה יהודית. אבו-מאזן סבור שהתועלת למאבק הפלסטיני מהפעלת סוגים מסוימים של טרור, בעיקר שימוש בנשק חם ובחומרי נפץ, נמוכה כעת מהנזק, ולכן עדיף להימנע מלעשות בהם שימוש בשלב זה. חישוב העלות מול תועלת עלול להשתנות, כפי שמסביר אבו-מאזן במספר התבטאויות בימים אלה, ואז הוא עלול לתמוך גם בטרור מסוג זה (רבים מאנשיו ומנציגי הארגונים שבראשם הוא עומד כבר מביעים תמיכה בפיגועי הירי ביהודה ושומרון, שחלק לא מבוטל מהם מבוצע על ידי אנשי פת"ח).
- ישראל פועלת על בסיס הנחה (גם היא חסרת בסיס), שללא התמיכה הישראלית, הרשות עלולה להתמוטט בכל רגע, וכי החלופה למצב הנוכחי עלולה להיות גרועה יותר. בפועל, הרשות מתקשה אומנם לממש את מרותה בהקשר הביטחוני בחלק מהשטחים בשליטתה, אך היא איננה בסכנת קריסה ובהקשרים האזרחיים היא ממשיכה לתפקד. לאחר שאבו-מאזן יפנה את הזירה עלול אומנם להתפתח כאוס שיחייב השתלטות ישראלית זמנית על שטחי הרשות, אך לא ברור עד כמה התגייסות ישראלית לחיזוק אבו-מאזן כעת תוכל למנוע התממשות תרחיש כזה, על הניואנסים השונים שלו (מאבקי ירושה בתוך הפת"ח, פיצול בין המרחבים השונים המרכיבים את הרשות, ניסיון של חמאס לנצל את ההזדמנות), ולהבטיח מעבר מסודר ולאורך זמן של השליטה לידי ממשיכי דרכו של אבו-מאזן – מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, חסין אלשיח', ומפקד מנגנון הביטחון מאג'ד פרג'.
ייאלץ לפנות בקרוב את הבמה, אבו-מאזן|צילום: רויטרס
בהמשך לאותו קו מחשבה, ישראל רואה ברשות הפלסטינית כלי הפוטר אותה מהצורך לנהל ניהול פרטני את חיי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שנתפס כנטל אזרחי, כלכלי וביטחוני כבד ובלתי רצוי. מבחינת מערכת הביטחון, הרשות היא בעצם זרוע אפקטיבית של המנהל האזרחי, הדואגת לחינוך, לבריאות ולשאר השירותים הממשלתיים והכלכליים של האוכלוסייה הפלסטינית. ככל שהיא תוכל למלא תפקיד זה טוב יותר, כך היא תשרת יותר את הצרכים הישראליים. - התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרשות נתפס כתורם לביטחון ישראל. מערכת הביטחון מפריזה בדרך כלל בערכו של התיאום הביטחוני, שכן הרשות פועלת רק נגד גורמי טרור המאתגרים אותה ואת הפת"ח אך לא נגד כלל גורמי הטרור הפועלים בתחומה, והיא אפילו מעודדת אותם באמצעות תשלום משכורות גבוהות למחבלים האסורים בישראל ובאמצעות ההתייחסות אל המחבלים כאל דמויות מופת הראויות לשבח. ובכל זאת, התיאום הביטחוני מבטיח שמנגנוני הרשות אינם מפריעים לפעילות הסיכול והמעצרים שמבצעת ישראל בתחומי הרשות, מחזירים ישראלים שנקלעו למצוקה בשטחי הרשות ופועלים נגד גורמי אופוזיציה המאיימים על הרשות עצמה, ובכך מרסנים את החמאס.
- ישראל פועלת על בסיס ההנחה ששיפור איכות החיים של הפלסטינים באמצעות הרשות מפחית את הנטייה שלהם לעודד טרור ולבצעו, אף שגם להנחה זו אין בסיס מוכח. נכון שהפלסטינים שואפים לשפר את איכות חייהם, אך הטרור איננו נובע מתחושות מצוקה כלכלית אלא מהמחויבות לנרטיב המאבק במה שמתואר על ידם כ"קולוניאליזם ישראלי", המשתמש בשיטות אפרטהייד כלפי האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. הרשות הפלסטינית ממשיכה לקדם נרטיב זה בין אם היא מקבלת תמיכה מישראל ובין אם לא, והתסיסה בקרב הצעירים הפלסטינים המובילה למעורבותם בטרור נמשכת גם היא למרות כל הצעדים שנועדו לשפר את איכות החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.
- המערכת הבין-לאומית, ובראשה ארצות הברית, מצרים, ירדן ובמידה מסוימת גם שותפינו ל"הסכמי אברהם", מצפים מאיתנו שננהג בדרך זו ונחזק את הרשות הפלסטינית כדי להצדיק את השלמתם עם דחיקת הנושא הפלסטיני לשולי סדר היום הבין-לאומי והערבי, למנוע את התחזקות חמאס, לקדם שיפור באיכות החיים של הפלסטינים ולבנות תשתית למימוש בעתיד של פתרון שתי המדינות כפי שהן תופסות אותו - קרי הקמת מדינה פלסטינית על בסיס שטחי 67', שבירתה במזרח ירושלים.
לכל אלה נוסף בשנים האחרונות תעתוע דמיוני שנופח מעבר לכל פרופורציה והוא האיום במדינה דו-לאומית אחת, שתחייב את ישראל לוותר על אחד ממרכיבי זהותה, שכן היא לא תוכל להישאר יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. הרשות הפלסטינית איננה עומדת להתפרק מרצונה והפלסטינים ממשיכים לראות בה את ההישג החשוב ביותר של מאבקם הלאומי ואת התשתית החיונית למדינה הפלסטינית העתידית, גם אם יש להם ביקורת רבה על השחיתות הפושה בה ותחושות מיאוס כלפי הנהגתה. היא גם המעסיק הגדול ביותר של הפלסטינים. גם ישראל לא תסכים לעולם לכינון מדינה דו-לאומית תוך ביטול זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בפועל, מזה זמן הרשות הפלסטינית והישות העזתית בהנהגת חמאס הן הישויות המדיניות והמנהליות האחראיות לניהול חייהם של הפלסטינים, להוציא בתחומים המשפיעים ישירות על ביטחון ישראל. המציאות הזו לא עומדת להשתנות, בין אם יחוזק אבו-מאזן ובין אם לאו וגם אם תקרוס הרשות עקב מלחמת אזרחים פלסטינית לאחר לכתו, השאיפה המשותפת כמעט לכל הגורמים הפלסטינים תהיה לכוננה מחדש.
ישראל נמצאת, אם כן, מול דילמה לא פשוטה. ככל שנחשפים ביתר שאת מאפייניה הבעייתיים של הרשות והעומד בראשה, הנגזרים ממחויבותה לנרטיב העוין והאנטישמי, כך קשה יותר להצדיק את הנכונות לנהל איתו ועם יועציו הבכירים שיח לבבי, כמנהג שר הביטחון היוצא, ואת הסיוע לרשות. מצד שני, מערכת הביטחון והממשל בישראל מחויבים לחלוטין למסכת הנימוקים המצדיקים את השיח עם הרשות ואת חיזוקה. השיקול המרכזי שלהם הוא למנוע, או לפחות לדחות, התפרצות אלימה בטווח הזמן הקרוב והם מאמינים שחיזוק הרשות הפלסטינית תורם לכך. יש לצפות לדיון נוקב בין הדרג המדיני, שאינו מעוניין בהסלמה, אך רואה את התמונה הרחבה, לבין שירותי הביטחון המשוכנעים בצורך להתמקד בשיקולי הטווח הקצר.
גם אבו-מאזן ניצב בפני דילמה קשה. הוא איננו מוכן להסתפק בתפקיד שמייעדת לו ישראל, בראייתו, כראש המנהל האזרחי בפועל מטעמה ביהודה ושומרון. מבחינתו, ייעודה של הרשות הוא לקדם את היעדים הלאומיים הפלסטיניים בהתאם לנרטיב הפלסטיני, ולא רק להביא לשיפור המצב בתחומים האזרחי-כלכלי-ביטחוני, בהם מתמקדות ישראל ואפילו ארצות הברית, המעוניינות בשלב זה בקניית שקט ובצמצום הסכסוך באמצעות שיפור איכות החיים של הפלסטינים, שייוחס בעיקר לרשות. לפיכך, ייתכן שלאבו-מאזן יהיה עניין בהסלמה, במיוחד אם יוכל להטיל את האשמה על "הממשלה הקיצונית בישראל" ולגייס בדרך זו את המערכת הבין-לאומית לימינו. עם זאת, ניסיונו מלמד אותו (בניגוד לצעירים המתלהמים שלא חוו את האינתיפאדה השנייה), כי קל להתסיס אבל קשה לחזות את האופן בו יתפתח העימות. לכן, למרות הפיתוי, הוא עשוי לגלות זהירות.
מגבלות הכוח
על פי תפיסת העולם של הממשלה החדשה המתרקמת, היא הייתה רוצה מן הסתם לחולל שינוי מרחיק לכת בסטטוס-קוו, אך גם היא מכירה במגבלות כוחה נוכח המציאות המורכבת. היא תימנע לכן מהחלת החוק הישראלי בשטחי C השנויים במחלוקת. אולם, נראה שתנקוט כמה צעדים שיש בהם פוטנציאל להתסיס את השטח (הסדרת מאחזי ההתיישבות הצעירה והנוכחות בחומש ובאביתר, הגברת אכיפת איסורי הבנייה בשטחי C על הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית, הקלות למתיישבים הישראליים היכולות להגביר את התמריץ לגור בשטחים, הגברת הבנייה ביישובים הקיימים). היא גם תבחן מחדש את המחויבות לחיזוק הרשות הפלסטינית בכל מחיר. בניגוד לקודמתה, היא עשויה להבהיר לאבו-מאזן כי יש מחיר לדבקות בנרטיב המופרך והאנטישמי שהוא מקדם ולהמשך התמיכה בטרור, למשל באמצעות תשלום המשכורות למחבלים האסורים. הממשלה תמשיך לפעול במרץ נגד תשתיות הטרור הפלסטיני בשטחי הרשות הפלסטינית ותדבק מן הסתם במדיניות הממשלה היוצאת מול עזה, כל עוד חמאס תמשיך להימנע מהפעלת טרור מהרצועה, אך ייתכן שתגלה נחישות רבה יותר לפגוע בחמאס אם יפעיל טרור נגד ישראל. בסוגיה הרגישה של הר הבית, סביר שנתניהו יפעל למנוע שינוי של ממש בסטטוס-קוו, אך ייתכן שיעמוד בפני ניסיונות לאתגרו מצד הגורמים הקיצוניים יותר בממשלתו.
הסטטוס-קוו הוא הרע במיעוטו, ויש כנראה לחיות עימו. הרשות הפלסטינית כמסגרת היא מרכיב התורם ליכולת לחיות עם הסכסוך המתמשך, לנהל אותו ולהכשיר את הקרקע להסדר. עם זאת, התוכן הממלא מסגרת זו הוא בעייתי ויש לעודד את הפלסטינים לשנותו, כך שבסופו של דבר ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.
שיפור הדרגתי במצב יהיה ניתן להשגה ככל שהפלסטינים ישתכנעו שהסיכויים שלהם לממש את שאיפותיהם מרחיקות הלכת הולכים ונמוגים. התפכחות הבוחר הישראלי מהאשליות לגבי הפלסטינים, שהובילה להקמת ממשלת ימין הנחושה למנוע את המשך הפעילות הפלסטינית נגד ישראל במישורים השונים, ובעיקר בתחומי הטרור וההשתלטות על הקרקעות, היא מרכיב בהבהרת המסר הזה לפלסטינים.
העיסוק הפוחת בנושא הפלסטיני מצד המערכת הבין-לאומית הטרודה בבעיות אחרות תורם גם הוא, וגולת הכותרת בהקשר זה אמור להיות המאמץ לצרף את סעודיה למעגל הנורמליזציה. במקביל, יש לעודד במישרין את הגורמים באוכלוסייה הפלסטינית שאינם מקדמים את הנרטיב הבעייתי ואינם מעורבים בטרור, באמצעות צעדים שישפרו את איכות החיים שלהם ולא יפגעו במידת האפשר ביכולת למנוע סיכונים ביטחוניים. זאת במקום להציג צעדים אלה כמחוות לרשות הפלסטינית המחויבת לנרטיב זה. מנגד, ההצבעות לטובת הפלסטינים באו"ם, התמיכה האירופית, התגייסות השמאל האמריקני והאווירה התומכת במונדיאל, ובעתיד הביקורת הצפויה על הממשלה מבית ומחוץ בהקשר הפלסטיני, יתורגמו על ידי הפלסטינים, יחד עם פעולות טרור אם תתממשנה, כהצדקה להמשך האמונה ביכולת להשיג את היעדים ולדבוק בנרטיב המאבק.
>>> תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר הוא ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, חבר בתנועת "הביטחוניסטים"