"זאת לא מציאות שהייתי רוצה להתרגל אליה, אבל אין ברירה אז מתרגלים. מתרגלים עד שנמצא דרך שלא נצטרך להתרגל יותר", הסבירה לי בריאיון ליאת בת ה-14 באשקלון. כמה מורכב להיות ילד שגדל "בין סבבים"? כשמקשיבים לילדים שמדברים בכנות נטולת מגננות אפשר להתחיל להבין. אפשר להבין שהדיבורים על הפסקת אש אולי מסמנים שקט זמני, אבל הנפש לא באמת שקטה. היא זוכרת. דווקא בגיל הצעיר שלהם, הם יודעים טוב מאיתנו שיש דברים שאסור להתרגל אליהם.
ביום ראשון, רגע לפני הפסקת האש, חזרנו לילדים שליווינו בקיץ 2020, לראות אם משהו השתנה. גילינו שהמציאות נשארה אותה המציאות. עפרי גל בת ה-10 משדרות לא הצליחה לחגוג את יום ההולדת שלה, כמו שלא הצליחה שנתיים קודם לכן. היא כבר לא הולכת למרכז חוסן כי נגמרה לה ההקצאה. הם עזרו לה עם הצרחות והבכי, אבל היא חושבת שיש עוד עזרה שהיא צריכה.
כששאלתי את ליאת בת ה-14 מאשקלון מה השתנה מאז שנפגשנו לפני שנתיים, היא אמרה שהיא למדה לחיות עם המצב. אז היא הייתה בודקת לפני כל מקום שאליו הגיעה איפה יש מרחב מוגן. היא לא אהבה להסתובב הרבה בחוץ וסבלה מחרדות. ועכשיו? היא התרגלה. שאלתי אותה אם זה טוב או רע. "רע", ענתה בלי להסס. "ילדים לא צריכים להתרגל למציאות כזו".
זה לא רק שהממשלות שלנו, זו אחר זו, לא עושות דבר כדי לשנות את המציאות הבלתי אפשרית של "חיים בין סבבים", גם את הטיפול המתאים הנדרש לילדים האלה לא מספקים. לפי נתונים של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, זמני ההמתנה בדרום הם מהארוכים ביותר מדינה. המצב שם גרוע יותר מבירושלים, בצפון או בתל אביב. שליש מהפסיכולוגים בדרום הארץ דיווחו על תורים של יותר משנה, ואפילו על המתנה של 3 שנים לטיפול! המצב הזה לא מפתיע - בעוטף אין אפילו מרפאה אחת של בריאות הנפש.
"אנחנו תמיד נמצאים בחסר של מטפלים ומענים, ונדרשים תמיד להיות מעין משפט שלמה - להחליט מי יותר במצוקה, איזו מצוקה יותר דחופה. רבים לא מקבלים את הטיפול לו הם זקוקים", הסבירה ד"ר נעם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית ומראשי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.
היא גרה בקיבוץ בארי ועובדת בנתיבות, כך שהיא יודעת מקרוב כמה הילדים באזור פשוט מופקרים. זו המילה שלה - "הפקרות".
בממשלה שלנו מרוצים מהפסקת האש שהושגה, שלכאורה מסמלת שקט. לנו אסור להסתפק בזה. אולי אין נפגעים בגוף, אבל הנפש ממשיכה לשלם את המחיר, גם אחרי המבצע.
כששאלתי את עפרי מה החלום שלה, היא ענתה: "שלא יהיה צבע אדום, מלחמות, מחבלים. וזהו". "כן?", שאלתי שוב ילדת בת 10. "אלו הדברים שאת הכי רוצה?". היא ענתה בלי להסס: "כן".