נסראללה נשא השבוע נאום שכולו גז, קרי עד כמה חיזבאללה דואג לכך שלבנון תוכל ליהנות מהגז שהתגלה בים התיכון. לשם כך, הצהירו, הוא נכון להתעמת עם ישראל – אשר מתכוונת מצידה להתחיל בעוד כחודשיים להפיק גז מ"שדה כריש" הנמצא בתוך השטח שחיזבאללה טוען לבעלות לבנונית על רובו.

הוויכוח על קו הגבול הימי בין ישראל ללבנון ארוך ומורכב. רובו טכני, קרי באיזו זווית למתוח את הקו לתוך הים מנקודת הגבול היבשתי הכי מערבית שהסכימו עליה שני הצדדים לאחר נסיגת ישראלי ב-2005. הלבנונים רוצים שהקו יירד דרומה ויעניק ללבנון שטח גדול יותר מאשר על פי הקו הישראלי המושך יותר צפונה. לשני הצדדים, כך נראה, טענות טובות. ארצות הברית, הפועלת כמתווכת בנושא, הציעה פשרה, שאותה ישראל כבר קיבלה וגם הלבנונים קרובים לקבל אותה, אף על פי שבמהלך המשא ומתן הם הקצינו את עמדותיהם ודרשו שטח הרבה יותר גדול מאשר בעבר.

חיזבאללה, הכול יכול בלבנון בגלל כוחו הצבאי, מנע עד כה את החתימה על הפשרה. עתה הופך העניין לדחוף כי החברה (היוונית) המחזיקה בזכויות ההפקה משדה "כריש", הנמצא בצד הישראלי בקרבת אזור המחלוקת, מתכוננת להפיק את הגז ממימי הים התיכון בעוד כחודשיים.

ראש הממשלה יאיר לפיד, טס מעל אסדת כריש (צילום: עמוס בן גרשום, לע
רה"מ לפיד מעל אסדת "כריש", ארכיון|צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

נסראללה נמצא בתקופת שפל קשה בלבנון. רבים מאשימים אותו שהוא אשר הביא למצבה הרעוע של המדינה, הן באשר לאי הקמתה של ממשלה יציבה והן באשר למאבק בבעיות כלכליות קשות. לבנון קרובה להיות במעמד של "מדינה חדלת פרעון" – קרי ששום גוף בין-לאומי לא יסכים להלוות לה כסף, מדינה שאין בידה לשלם בעבור יבוא מזון ואנרגיה – ולכן יש בביירות פחות שעות חשמל ביממה מאשר ברצועת עזה. זו מדינה המתקשה לשלם את המשכורת של צבאה וכיוצא בו.

בגלל שברור שיש ממש באשמה שחלק ניכר מבעיות לבנון נובע מהתנהגות חסרת אחריות של חיזבאללה – איבד מנהיגה נסראללה הרבה מהלגיטימיות שלו, אפילו בקרב העדה השיעית, ממנה הוא בא ושלה משתדל הארגון לסייע באופן מיוחד ופרטני. לכן, מנסה עכשיו נסראללה להראות שוב כ"מגינה של לבנון", ואם יושג הסכם הוא יעמוד ויסביר שההישג מקנה ללבנון הישגים של ממש רק בגלל התעקשותו ואיומיו. ההסכמה של ישראל לפשרה, שניתנה לפני זמן רב, תוצג ככניעה ישראלית בגין איומי נסראללה. "הנדוס התודעה" ושימוש ב"פייק ניוז" (ואף יצירתן של חדשות כזב) אינו פטנט השמור רק לאחרים – נסראללה יודע לעשות בו שימוש ולא בפעם הראשונה.

להערכתי מדובר כיום במלחמת תעמולה, ואין כיום לנסראללה אינטרס לפתוח במלחמה. הוא עוד חי את תוצאות המבצע עליו הצטער בפומבי מ-2006. עד היום הוא נזהר מלהופיע בפומבי וברור לו שלבנון והעדה השיעית ישלמו מחיר קשה בעימות צבאי, גם אם יצליח לפגוע במטרות רגישות בישראל. אבל המציאות דינמית, ובעימות בין שני צדדים, גם אם הם אינם רוצים במלחמה קשה לתכנן מראש את כל המהלכים והתגובות של שני הצדדים. כל אחד מהם חושב שאסור לתת לצד השני לצאת המנצח מהעימות כדי שלא לעודד אותו להסלים ולהרגיש כי הוא יכול להכתיב את העתיד.

תומכי חיזבאללה בלבנון (צילום: Francesca Volpi/Getty Images)
נסראללה לא רוצה מלחמה, אך על צה"ל להיערך לדינמיקה מסוכנת, ארכיון|צילום: Francesca Volpi/Getty Images

לכן, על אף ההערכה (שלי) שנסראללה אינו רוצה "עימות עכשיו", על צה"ל להתכונן לאפשרות שאני טועה או שהתגובות ותגובות הנגד יצאו משליטה ובניגוד לרצון שני הצדדים יגיעו ישראל וחיזבאללה לכדי עימות צבאי. על צה"ל לקבוע לו"ז מסודר של הכנה ללחימה על בסיס האפשרות שבספטמבר לא יהיה הסכם עם לבנון, ותחילת ההפקה של הגז בכריש תכריח את נסראללה לעמוד בדיבורו ולהפריע להפקה בכוח, מה שיוביל לתגובה ישראלית חריפה – ומאותו רגע אין לדעת מה יתפתח.

מדינת ישראל צריכה לתת למתווך האמריקני את הזמן שהוא זקוק לו, גם אם יבקש דחיה בהפקת הגז לזמן קצוב. אבל בה בעת עליה להבהיר ולפעול כך שיהיה ברור שאינה נכנעת לתכתיבי נסראללה, ואם הלבנונים לא יחתמו על ההסכם בגלל הלחץ של חיזבאללה – ישראל תתחיל בהפקה על פי המתוכנן.

במידה מסוימת המצב הזה דומה ל"מצעד הדגלים" ביום ירושלים. החמאס איים אז שהמצעד יביא לתגובה קשה שלו, ישראל הודיעה שהמצעד יצעד וחמאס בחר שלא להיכנס לעימות כשישראל עמדה בדיבורה ללא כחל וסרק. אומנם היכולות של חיזבאללה לפגוע בישראל גדולות עשרות מונים מיכולות החמאס, אבל גם תגובת צה"ל תהיה חריפה במקרה זה עשרות מונים מאשר התגובה בעזה.

צעדת הדגלים בירושלים (צילום: אלישיב רקובסקי, TPS)
ישראל עמדה על עקרונותיה, בחמאס נמנעו מלממש את האיום (צעדת הדגלים בי-ם, ארכיון)|צילום: אלישיב רקובסקי, TPS

בשני המקרים סובל הצד השני מבעיית לגיטימציה קשה בקרב האנשים אותם הוא מתיימר לייצג ואף להנהיג. מבחינה זו, קשה מצבו של נסראללה ממצבו של סינוואר, על אף שהוא יודע להעמיד וידאו מרהיב המציג אותו כגיבור. ביצירת סרטים הוא טוב, סינוואר. האם ברגע האמת שאלת הלגיטימציה תהיה מאיץ לפעולה צבאית או בלם לפעולה שכזאת אין לדעת, הניסיון בעזה מצביע על כך שהיה זה בלם יותר ממאיץ.

באם תפרוץ האש, שכאמור איש אינו רוצה בה, חייבת ישראל להעמיד את נסראללה במקום הראוי לו ולהפגין את מלוא עוצמתה.

לאחר התרגיל הגדול שהסתיים לפני פחות מחודשיים, צה"ל נמצא ברמת מוכנות גבוהה. עם זאת, עליו להשלים עד ספטמבר כמה חוסרים ולתקן ליקויים שהתגלו בתרגיל – כדי להיות מוכן באופן מיטבי למבחן שאולי נסראללה מכין עבורו. אי אפשר לסיים אירוע כזה בתיקו עם הסברים, אלא במצב שבו יהיה ברור מי ניצח.

וודאי שנוכח כמויות הטילים, המל"טים, והרקטות שבידי חיזבאללה, כמו גם הכוח שהוא בנה למערכה בדרום לבנון ולתקיפה בישראל, תהיינה פגיעות לא פשוטות ולא מעטות בתוך ישראל, הן בעורפה העמוק באזור תל אביב כמו גם בצפון המדינה בקרבת הגבול. אבל אם באותו זמן יצליח צה"ל להרוס את היכולת הצבאית של חיזבאללה לרמה שתאפשר לישראל לנהל, לאחר שוך הקרב, מערכה ארוכה למניעת התחמשותו מחדש, יהיה ברור ידו של מי על העליונה.

הפגנות בלבנון נגד חיזבאללה והממשלה (צילום: AP)
ביקורת קשה על חיזבאללה בתוך לבנון|צילום: AP

חשוב לסיים את הלחימה, אם תהיה כזאת, כך שחיזבאללה ילקק את פצעיו תקופה ארוכה כי הם יהיו קשים מאוד – ואם כך יהיה נמצא עצמנו במצב ביטחוני משופר לעין ערוך, שלא לדבר שישראל תוכל להפיק את הגז השייך לה ללא חשש.

ישראל אינה ששה למלחמה, שתהיה קשה ותיפגענה בה מטרות רגישות כולל מטרות אזרחיות בעורף ישראל, אך עליה להבהיר באופן ברור כי נסראללה, העומד בראש ארגון החזק ביותר שקם בתקופה המודרנית (בסיוע רב של איראן), לא יכתיב את התנהגותה וכי היא תדאג לאינטרסים שלה גם אם יביא הדבר לעימות צבאי.

אם נגיע לעימות הזה יש לסיים אותו כך שיהיה ברור מי שילם את המחיר היותר גבוה לאין ערוך, ולכונן בעקבות זאת משטר יחסים אחר, שונה, שבו לא מתאפשר לחיזבאללה לחדש ולחזק את כוחו, לא על ידי פעילות בלבנון ולא על ידי סיוע איראני מבחוץ.

סיום שיבטיח חופש פעולה למניעת התחדשות כוחות של חיזבאללה בלבנון צריך להיות היעד האסטרטגי של מבצע, אם ניגרר אליו בעקבות יהירותו של נסראללה.

יעקב עמידרור (צילום: יחצ, יח
אלוף במיל' יעקב עמידרור|צילום: יחצ, יח"צ

>>> יעקב עמידרור הוא אלוף במיל', לשעבר ראש המל"ל וכיום חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS)