בעקבות דיון בוועדת החירום של ארגון הבריאות העולמי החליט מנכ"ל הארגון להכריז על התפרצות אבעבועות הקוף כ-'מצב חירום'.  אם באמצעות ההכרזה על 'מצב חירום' רצה ארגון הבריאות העולמי לייצר כותרות בתקשורת העולמית  - אז המטרה הושגה. עם זאת, עצם השימוש בהכרזה על 'מצב חירום' כאקט כמעט יחצ"ני על מנת לייצר קשב תקשורתי וממשלתי כדי לגייס משאבים להתמודדות עם התחלואה  - זה מהלך שעשוי להתברר בעתיד כשגוי. מדובר במהלך שעשוי לשחוק עוד יותר את אמון הציבור. בפועל, זה ביטוי נוסף לארסנל כלים מיושן שעומד לרשות ארגון הבריאות העולמי בהתמודדות עם מציאות מתפתחת ומורכבת בתחום בריאות הציבור.

כבר בראשית הדברים חשוב לומר: אבעבועות הקוף היא מחלה מדבקת מאוד לא נעימה. אדם אשר נדבק עשוי לסבול מכאבים עזים והאבעבועות אף יכולות להותיר צלקות על פני העור. אצל אוכלוסיות פגיעות (נשים בהיריון, ילדים, מדוכאי חיסון וכיו"ב) המשמעות של הדבקה עשויה להיות סיכון חמור יותר – במקרים נדירים מאוד אפילו כדי מוות. לכן אין מחלוקת שמערכת הבריאות חייבת לתת את הדעת לתחלואת אבעבועות הקוף, ולנקוט צעדים אמיתיים במטרה לצמצם את פוטנציאל ההדבקה ולמגר את התחלואה. נכון להיום נראה שמשרד הבריאות מגיב בצורה אחראית ונוקט פעולות נכונות (לדוגמה: הזמנת חיסונים). כך גם קופות החולים שמבצעות בתקופה האחרונה פעולות שבכוחן לאתר ולנטר תחלואה באוכלוסייה.

מאז שנת 2005 (עת נוצר התקנות והמנגנון שמאפשר הכרזה על 'מצב חירום') הכריז ארגון הבריאות העולמי 6 פעמים על 'מצב חירום'. סיטואציות שלרוב התקיימו כשתחלואה אנדמית חצתה את גבולות אפריקה והחלה להטריד את מדינות המערב. 'מצב החירום' מעניק להמלצות ארגון הבריאות העולמי מעמד חשוב יותר, הגם שאינו מחייב. חרף העובדה שישנן מחלות מדבקות שמידי שנה קוטלות מאות ואלפי בני אדם – נראה שההגדרה 'מצב חירום' היא פריווילגיה ששמורה בעיקר כשהתחלואה מתחילה להטריד את מדיניות המערב. כי כל עוד בני אדם מתים בחצר האחורית של העולם, מדינות המערב אינן מזהות את הדחיפות והחירום.

בשנתיים האחרונות הציבור בישראל, כמו גם במרבית מדינות העולם, חווה סיטואציה ייחודית שהותירה אותו עייף, שחוק וגדוש ביחס לכותרות על מצבי חירום בריאותיים. לציבור קשב מינימאלי ועוד פחות מכך סבלנות ביחס לדרמות נגיפיות. לכן חשוב כל כך למסגר את השיח המקצועי במרחב הציבורי בצורה נכונה ומדויקת. אחרת החשש שבעתיד אנחנו נחזה באפקט הפוך. בהתנהגות ציבורית של אדישות ואפילו אנטגוניזם כלפי הודעות והכרזות על מצבי חירום בריאותיים, גם כשתהיה תחלואה שבאמת תאיים על בריאות הציבור.

ד
ד"ר עדי ניב-יגודה|צילום: מקס מורון

כדי שלא לעייף ולשחוק את אמון הציבור, ההכרזה של 'מצב חירום' מקומי או עולמי בתחום הבריאות צריכה להיות שמורה רק לאותם מקרים מיוחדים שבהם יש חשש קרוב לוודאי לפגיעה משמעותית והיקפית בבריאות הציבור. כך לדוגמה מצבים שבהם מתפרצת תחלואה מוכרת עם מדבקות גבוהה וסיכון מאוד גבוה, או למצבים שבהם מתפרצת תחלואה לא מוכרת שמעוררת דאגה בין-לאומית לבריאות הציבור (דוגמה Covid-19). חשוב להפנים כי ההכרזה על 'מצב חירום' הוא בבחינת נשק יום הדין ולכן למען בריאות הציבור חשוב לעשות שימוש מדויק ומושכל בכלי ייחודי ודרמטי זה.


ד"ר עדי ניב-יגודה הוא מומחה למדיניות בריאות ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ת"א ובפקולטה לניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית נתניה.