ב-4 ביולי 2010 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, להעביר 100 מיליון שקלים לשירותי הכבאות עבור רכישת ציוד. מדובר היה בתוספת של 200% (!) לתקציב שהיה מיועד באותה תקופה לנושא. לדאבון הלב, החלטת הממשלה הזו לא יושמה. חמישה חודשים לאחר מכן אירע אסון השריפה בכרמל, אסון נורא בו נספו 44 אנשים ונשים. יתכן ויישום החלטת הממשלה הייתה מאפשרת התמודדות טובה יותר עם היקף האסון האיום הזה. דוגמה זו ממחישה את האיוולת הנוראית בהחלטות ממשלה, שנוגעות לחיים עצמם במלוא מובן המילה, אשר אינן ממומשות.

במסגרת עדותו של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, בוועדת החקירה לבדיקת האסון בהר מירון (עוד אסון שהתרחש לאחר החלטת ממשלה שלא מומשה), ציין נתניהו, לאחר שנשאל על החלטת הממשלה בנושא הבטיחות בהר מירון, כי: "25% מהחלטות הממשלה אינן מיושמות ואינן מתבצעות ... אתם מסתכלים על גרגר של חול, אבל יש הר". זה נתון מדהים!

ההסכמות החברתיות אשר מאפשרות ממשל תקין, הן שהציבור נותן בידי הנהגתו סמכויות לעשות שימוש במשאבי הציבור. יש כאן הסכם בין האזרחים לממשלה. הציבור בוחר את נציגיו בכנסת. נציגי הציבור בוחרים ממשלה. הממשלה אמורה לנהל ולדאוג לציבור. ההסכם הזה אינו מתממש במלואו.

דמיינו לרגע שיש לכם עסק, אתם ממנים דירקטוריון (כנסת) שממנה הנהלה (ממשלה), אבל הדירקטוריון לא מצליח לפקח על ההנהלה, וההנהלה לא מצליחה לממש רבע מהחלטותיה, והדברים נתקעים - כל הזמן. החלפתם דירקטוריון והחלפתם מנהלים כמה פעמים, אבל שום דבר לא משתנה. האם לא הייתם חושבים שאולי המודל העסקי לא עובד טוב? אולי השיטה מקולקלת? ולא הדירקטוריון או המנהלים?

בחזרה לשיטת הממשל שלנו ולאי יישום החלטות ממשלה. מהי הסיבה לכך שחלק ניכר מהחלטות הממשלה אינן יוצאות מן הכוח אל הפועל? ובכן, סל התירוצים עמוס לעייפה ולכולם מכנה משותף אחד: השיטה מקולקלת ומייצרת חוסר יציבות פוליטי, המונע מהממשלה לקדם את סדר יום עליו התחייבה בקווי היסוד שלה. מציאות זו מכרסמת ביסודות המשטר הדמוקרטי ומעמיקה את חוסר האמון הציבורי במערכות הממשל.

אם נסתכל על הדוגמאות, רק מן הממשלה האחרונה, אפשר לתלוש את השערות מרוב תסכול. כל הארץ מלאה פקקים, המחיר במונחי תל"ג ובטיחות בדרכים עצום, אבל מערכת המטרו בגוש דן עליה החליטה הממשלה נתקע. החלטות אחרות הנוגעות לאיכות חיינו ולביטחון האזרחי, דוגמת החלטת הממשלה לפינוי מפרץ חיפה, עוברות בממשלה מבלי שהוגדרו להם לוחות זמנים או תקציב, במעין אפיזודה קישונית שכותבת את אי יישומה בעודה מאושרת. הממשלה, ההנהלה של המיזם שלנו, הפועלת בכספי המיסים שלנו, לא מצליחה לתכנן לטווח ארוך, לא מצליחה להעביר החלטות  ולא מצליחה ליישם רבע מאלה שהיא קיבלה. התוצאות ניכרות בדרכי התמודדות הממשלות עם יוקר המחייה ועם מחירי הדיור.

הפתרון הקל הוא להאשים את הפוליטיקאים, להחליף אותם שוב ושוב. זה לא יעזור. צריך לשנות את השיטה.

המרכז להעצמת האזרח מקדם בימים אלו יוזמה לשינוי שיטת הממשל. בין היתר מוצע לשנות את מנגנוני הפרוק וההרכבה של הממשלה: להטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר את ראשות הממשלה ולבטל את מנגנוני הפיזור האוטומטיים של הכנסת; לתת לאזרחים יכולת להשפיע על הרשימות  ולקבוע כי הבחירות המקדימות לרשימת התנועה יתבצעו ביחד עם הטלת הפתק של הרשימה לקלפי.

אלי מרזל (צילום: לפ״מ)
אלי מרזל|צילום: לפ״מ

הצעות אחרות המקומות נוגעות לחיזוק המקצועיות של גורמי המטה בממשלה ושל יכולת הכנסת לפקח על הממשלה. אנו סבורים כי ניתן לתקן את השיטה ולהחזיר את היציבות. במקום לנסות להחליף את מנהלים צריך לנסות לייצב את מערכת קבלת ההחלטות לחזק את יכולות הביצוע ולייצב את המערכת הפוליטית; זה גם המפתח לחיזוק אמון הציבור בחוסנו של ההסכם החברתי עליו מושתתת מערכת הממשל הישראלי. 


אלי מרזל הוא מנכ"ל משרד מבקר המדינה לשעבר, וחבר הועד המנהל של המרכז להעצמת האזרח