רמת החינוך משקפת את איכות המורים. איכות זו היא פועל יוצא של שני מרכיבים: כוח האדם שפונה להוראה ואיכות הכשרת המורים. בשעות אלו ממש מרכיבים חשובים אלו נמצאים בסכנה: פחות צעירים פונים להוראה, ההכשרה שניתנת להם נשחקת, והמוסדות להכשרת המורים נאבקים על מעמדם האקדמי - הסחרור כלפי מטה נמצא בעיצומו.
הכשל הראשון הוא חוסר יעילות בחסות המדינה. מדינת ישראל מרסקת את הכשרת המורים בדרכים מקוריות ביותר. החשובה שבהן היא דילול ומריחת תואר ה-B.Ed על פני ארבע או שלוש שנים תמימות ומהשנה האחרונה דרישה להשלמה לתואר שני. אין צורך בארבע שנים להכשיר מורים מעולים!!! את תוכנית הלימודים הנדרשת אפשר ללמד בשנתיים – ארבעה סמסטרים מרוכזים ואיכותיים מאוד שבהם הלומדים יזכו לתמיכת המדינה ויוכלו להקדיש את כל כולם ללימודים.
בשנה השנייה יוכלו המתלמדים להשתלב בהוראה תוך לווי והנחייה ומיד אחר כך לצאת לדרך כמורים עצמאיים. למה זה לא קורה? משום שהמועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) מתקצבים שנות חינוך ולא תכניות לימוד. מכללה שתעשה את הדבר הנכון – תקצר את הלימודים ותעלה את איכותם - תפשוט את הרגל.
מכיוון שהלימודים נמרחים על פני שנים רבות התלמידים חייבים להתפרנס ולא יכולים להקדיש את מירב זמנם ללימודים. הלימודים הופכים לעיסוק משני והפרנסה תופסת מקום מרכזי. למי יש זמן ללמוד? במטרה לרצות את הסטודנטים העובדים התחרות בין המכללות והאוניברסיטאות הופכת מתחרות על איכות לתחרות על "יעילות" . המנצחות מציעות ימי לימוד מקוצרים, מרוכזים, בזום, סנכרוני וא-סינכרוני. "פחות לימודים יותר תואר" מכריזה בראש חוצות אחת המכללות. ברוחו של דור ה Z רוב התלמידים "יעילים" יותר מהמוסדות המשרתים אותם והם מתמקחים על הורדת שעות הלימוד בהצלחה רבה.
מבחינתם הם צודקים. מדינת ישראל מציעה למורים לעתיד הצעה מגונה. בואו תלמדו ארבע או חמש שנים ותרוויחו מעט (בן 6,000-9,000 שקל לחודש). תלמידה ממוצעת שלמדה ארבע שנים או חמש שנים במהלכן שילמה כ-58,000 שקל שכר לימוד (30,000 לתואר ראשון ו-28,000 לתואר שני) פרנסה את עצמה ומימנה מגורים, שכר מחייה ואובדן פרנסה, השקיעה סדר גודל שכ- 500,000 שקל. סכום שלעולם לא תוכל להחזיר. זו הצעת ערך שלילית ואין זה מפתיע שהצעירים דוחים אותה בהמוניהם.
המבנה הנוכחי של מקצוע ההוראה מתאפיין בכל מה שהדור הצעיר בז לו: קביעות, שגרה, העדר חירות אישית וחוסר ניכר במסלולי צמיחה אישית. צריך לאהוב מאוד את תחום ההוראה ולראות בו שליחות כדי לבחור להיות מורה. "ההבטחה" למקצוע לחיים שבסופו יזכו לפנסיה אינה פונה לדור הצעיר שממילא יחליפו מקצועות מספר במהלך חייהם.
מספר המועמדים יורד ולמכללות לא נותר אלא להוריד את הרמה על מנת למלא את השורות. הכשל השני נולד במכללות להכשרת מורים והוא חלק מהתחרות הפרועה להרשמת תלמידים. אין לי כוונה להתייפיף או להעמיד פנים, גם אני נכנעת ללחץ. אני נשיאה של מכללה איכותית שהאיכות שלה רחוקה מלבוא לידי ביטוי. כל יום פונים אליי בבקשה לאשר פחות לימודים פחות משמעותיים ואני מאשרת כי אחרת לא יהיו תלמידים. כל השותפים לתהליך חורקים שיניים, יודעים שהם מתפשרים, אבל אין להם ברירה. מערכת הכשרת המורים נאלצת לעשות שקר בנפשה.
לרוע המזל תחום החינוך בכלל והכשרת מורים בפרט חסר מעמד באקדמיה, ולכן הוא נגרר למחוזות מזיקים שמערערים אותו עוד יותר. המל"ג כופה על המכללות לשכור אנשים בעלי פוטנציאל לקביעות ופרסומים בעיתונים מקצועיים המדורגים גבוה במדד הפרסומים, חלק ניכר מהם אינו עוסק בהכשרת מורים. אנשים מעולים שהיו יכולים להכשיר מורים בצורה מיטבית נדחקים החוצה מהמערכת. במקומם באים חוקרים שבורחים כמו מאש מעבודה מעשית בשטח, שכן אין לה תגמול אקדמי. הכשל השלישי הוא שתהליך האקדמיזציה שמנותק מתחום הכשרת המורים מעודד אנשי חינוך לחשוב ולחקור על חינוך לא לעשות חינוך.
המכללות להכשרת מורים – רבות מהן טובות ואיכותיות -מיטלטלות בין הרצון להתאים את עצמן לעולם החדש ולרפורמות האחרונות של משרד החינוך לבין הקיבעון האקדמי של מל"ג. תוכנית הלימודים המיושנת שנכפתה על הגורמים המכשירים להוראה חסרת רגישות לצרכים העכשוויים של המערכת. חוסר התיאום בין התכנון (מל"ג) לתקצוב (ות"ת) מוליד תכניות יומרניות ללא כיסוי תקציבי – למי שלא מכיר את הפרטים כדאי לדעת שהמתווה החדש להכשרת מורים משמעו הארכת הלימודים בשנה וקיצוץ של 25% בתקציב המכללות להכשרת מורים. המל"ג דורש חיזוק ההכשרה בכיתות אבל אינו מכיר במכשירים כחברי סגל ליבתי אם אינם חוקרים, הות"ת אינו מתקצב שעות מחקר, קרן מחקר או שבתון לסגל במכללות לחינוך, המכללות נאלצות למלא יעדים סותרים ונמצאות בביקורת מתמדת. הכשל הרביעי הוא אם כן מקצועי – חוסר הבנה והחלטה מהי הכשרת מורים מיטבית.
אם מדינת ישראל רוצה לשנות כיוון היא צריכה להקדיש את שנת הלימודים הקרובה לפתח מתווים איכותיים להכשרת מורים, להימנע מהאחדה כפויה וליצור תחרות אמיתית על איכות. מכללת בית ברל הולכת בדרך זו למרות האילוצים והנזיפות שעוד יגיעו על כך שלא הלכנו בתלם. שבחרנו להשקיע במורה כאישה, כיוצרת, יוזמת, וכמנהיגה תוך ויתור על מישורים אחרים של ידע שאפשר לרכוש בדרכים אחרות. אם לא נשבור את המסגרות הקיימות הן ימשיכו לשחוק אותנו. משבר יכול להיות הזדמנות לשינוי אבל הוא יכול להוביל להתדרדרות נוספת. לאן נלך? זה תלוי בנו, ובאמון שמהערכת האקדמית והציבורית תיתן במכשירי המורים. בלי אמון, חירות, ותעוזה מה שיהיה הוא לא מה שהיה אלא גרוע יותר. היום צריך לרוץ מהר כדי להישאר במקום. כדי להגיע ליעדים חדשים צריך להאיץ עוד יותר ולשם כך צריך להסיר מעל מכשירי המורים את כבלי המתווים, ההגדרות, הפיקוח, והתקצוב המעוותים את המערכת ולאפשר לנו לפרוץ קדימה, ליפול, להיכשל, ובכל זאת לצאת כל יום לדרך מחדש עד שנתקרב למטרה.
פרופ' יולי תמיר – נשיאת המכללה האקדמית בית ברל ושרת החינוך לשעבר