האתוס של החברה הישראלית מבוסס על מלחמות, עוד משחר הקמת המדינה. כמה שזה מצער, אנחנו במלחמה, או בין מלחמות. נלחמים על קיומנו, נאבקים באיומים חיצוניים ואתגרים ביטחוניים, מתמודדים עם חוסר יציבות פוליטית, מתחים רב-תרבותיים וחסמים בין מגזריים. כשנדמה לנו שגזרה אחת נרגעת, מיד מתפתחת חזית חדשה ונראה שכבר התרגלנו למציאות כמעט בלתי אפשרית, מאיימת, אלימה, מקצינה, חסרת שלווה, שמאלצת את כולנו לדאוג כל הזמן למצב של המדינה, לעתיד הילדים וליכולת של החברה שלנו "להתחסן" ולפעול באטמוספרה נורמטיבית.
השנתיים האחרונות מדגימות את המיקרו-קוסמוס הזה שמלווה את חיינו. התפשטות נגיף הקורונה והתפתחות המשבר הכלכלי, חייבו אותנו להתגייס למלחמה חדשה, שלא הכרנו, כשאין לנו את הכלים המתאימים בזירה הבריאותית-כלכלית-חינוכית וכשאנחנו עדיין לא יכולים להעריך את עצמת הנזקים הפיזיים, הנפשיים והכלכליים לטווח הארוך.
תוך כדי חווינו אסקלציה בגזרה הבין-תרבותית, שערערה את מרקם החברתי והאנושי של החיים המשותפים שלנו כאן. ברקע, מלווה אותנו האיום האיראני ואתגרי הביטחון השוטפים בחזיתות השונות, כדי שלא יהיה משעמם, חוסר היציבות הפוליטית הגיע לשיאים חדשים עם ארבע מערכות בחירות רצופות. וכבר שחשבנו שיש רגיעה וקיווינו שהגל החמישי יהיה גם האחרון, התפתחה לה במהירות מלחמה חדשה בזירה הבין-לאומית בין רוסיה לאוקראינה, וזו חייבה אותנו להתעמת, לעיתים בלחש, עם שאלות מוסריות ערכיות על תפקידנו בסיוע לפליטים באשר הם ולצד זאת להיערך לסיוע לקהילות היהודיות ולתמיכה בעולים חדשים שמגיעים ארצה. במקביל, התפרץ בלי אזהרה גל טרור רצחני, שמצא אותנו חסרי אונים, חוששים על חיינו, דואגים לביטחון האישי ועורגים לאפשרות לקיים שגרה שפויה. מלחמה על הביטחון ומלחמה בטרור, מלחמה בקורונה ומלחמה באוקראינה. ומה עם המלחמה בעוני?
ישראל היא המדינה שבה שיעור המתעשרים החדשים הוא שלישי בעולם, אבל אנחנו גם במקום שלישי מהסוף בשיעורי עוני. הפערים החברתיים הולכים וגדלים, כאשר קטר ההיי-טק משאיר מאחור את שאר הקרונות של המשק. אוכלוסיות חדשות נקלעות למצוקה כלכלית, המעמד הבינוני נשחק, כמעט רבע מהישראלים התדרדרו לסף העוני ויצרו מעמד חדש - עניי מעמד הביניים. בשעה שאין כמעט אבטלה, התורים בנתב"ג מתארכים ואי אפשר להזמין מקום באופן ספונטני במסעדות בתל-אביב - שכר המינימום והקצבאות לא מחלצים מעוני, אין תכנית ממשלתית או יעדים לטיפול בבעיה מאות אלפי משפחות, עשרות אלפי קשישים וניצולי שואה ויותר ממיליון ילדים - חיים בעוני ובמחסור, ובלי תקוות לעתיד.
המשק אמנם חזר לצמוח, אבל הצמיחה לא מחלחלת למטה. האינפלציה הרימה ראש אחרי שנים של ריבית אפסית ולצידה מגמת התייקרות מחירים גלובלית שעוד צפויה להחריף, עקב עליית מחירי חומרי הגלם, האנרגיה והשינוע וכמובן השלכות המלחמה באוקראינה. ההשלכות של יוקר המחיה פוגשות ראשונות את האוכלוסיות המוחלשות ושוחקת את כוח הקנייה שלהן, שהיה מוגבל כבר קודם לכן. העניים בקרבנו יתקשו עוד יותר להתמודד עם עלות מחירי המזון ומוצרי הצריכה, ייאלצו להישאר בשיכוני העוני, יקבלו שירותי בריאות פחות טובים בהשוואה למי שיכול לקנות בריאות פרטית והילדים שלהם לא יזכו לשוויון הזדמנויות בחינוך. הם יזנבו מאחור בכל תחומי החיים, וחלקם, בעיקר הקשישים וניצולי השואה, לא יצליחו לחיות את שנותיהם האחרונות באופן ראוי.
רבים מאיתנו מתגייסים לסייע בחגים, ומממשים את הערכים של ישראל היפה לשעה קלה. זה חשוב והכרחי, וסייע לעשרות אלפי משפחות לקבל ארוחת חג, בצירוף מסר של אכפתיות וערבות הדדית. עם זאת, הם יצטרכו את העזרה גם אחרי החג. אנחנו בארגוני החברה האזרחית אמנם נהיה שם, למרות שחיקה עצומה אחרי שנתיים של קורונה בעצימות מטורפת כשאנחנו בקו ההגנה הראשון, ועל אף שהתייקרות מחירי המזון, הדלק והשירותים - יאתגרו גם אותנו. עם זאת, ממילא אין בכוחנו לפתור את הבעיה. שר הרווחה הקצה 146 מיליון שקלים לאי ביטחון תזונתי, כשליש מהם, לראשונה, בבסיס התקציב. זה צעד משמעותי, אפילו היסטורי, אבל על מנת לתת מענה ל-265 אלף המשפחות שחיות באי ביטחון תזונתי חמור (לפי המוסד לביטוח לאומי) או 292 אלף (לפי דוח העוני האלטרנטיבי של 'לתת'), יש צורך ביותר מ-3 מיליארד שקלים. כדי להתמודד עם הסממן החמור ביותר של העוני, לא יספיקו הקמפיינים של החגים, לא העשייה החברתית של העמותות ולא המימון הממשלתי החלקי מאוד. נצטרך פשוט להסכים שיש מלחמה בעוני, ושאסור לנו להפסיד גם במלחמה הזו.
>>> הכותב הוא מנכ"ל ארגון 'לתת'