במלאת יותר מחודש למלחמה באוקראינה, ניתן כבר להניח, בסבירות גבוהה, שהאירועים הולכים מכאן רק להסתבך, ואין לצפות לסיום מהיר של המערכה. אין ספק כי כל הצדדים טעו בהערכותיהם: הרוסים לא ציפו להתנגדות כה עזה ומאורגנת של האוקראינים, האוקראינים העריכו כי המערב יילחם לצידם, והמערב לא העלה בדעתו שפוטין רציני בכוונותיו מעבר לחצי האי קרים ושתי המובלעות בדונבאס.

מלחמת רוסיה-אוקראינה - סיקור N12:

עוד ביומה השני של המלחמה פוטין היה בטוח כי קריאתו לאנשי הצבא האוקראינים "להפיל את זלנסקי" כי כך "נגיע להסכמות הרבה יותר מהר" הייתה ללא ספק מבוססת על מודיעין מוטעה. כך גם אמונתם של הרוסים כי האוקראינים יפגשו את הטנקים הרוסיים עם זרי פרחים. להבדיל מתיאטרון שבו יש ז'אנר "קומדיה של טעויות", בפוליטיקה הוא מופיע כטרגדיה.

למי שעוקב אחר ההתפתחויות בשטח, אין כל ספק כי בשבוע הראשון הייתה עוד אפשרות להושיב את כל הצדדים סביב שולחן המשא ומתן, ולהחזיר את המצב, לכל הפחות, לכפי שהוא היה ב-23 בפברואר. עם זאת, ככל שהצבא האוקראיני הוכיח כי נחישותו לא נפגעה, הוא מוכן ומיומן הרבה יותר ממה שהרוסים חשבו. כך התגברה גם הדילמה של ארצות הברית והמערב אם לנסות להגיע להסכם כלשהו ולמנוע הרס ופגיעה באזרחים, או להגביר את הלחץ על רוסיה להעלות את ההימור. כיום ניתן לקבוע כי המערב בחר בדרך השנייה: הענשת רוסיה ופוטין אישית הינה המטרה הראשית, הצלת האוקראינים - היא משנית ונתפסת כפועל יוצא מהמטרה הראשונה.

טנקים של כוחות פרו רוסיים באוקראינה (צילום: Andrew Burton, Getty images)
ציפו לזרי פרחים - ונתקלו בהתנגדות נחושה, טנקים רוסיים באוקראינה|צילום: Andrew Burton, Getty images

ראשית, הסנקציות שהוטלו על רוסיה הינן חסרות תקדים במספרן, היקפן ובמהירות בה הן התקבלו. במידה רבה, הסנקציות, שמטרתן העיקרית היא לגרום לתסיסה אזרחית ולפגוע במעגל הקרוב לפוטין, גם מוציאות את רוסיה ממרחב הלגיטימיות הבין-לאומית. אין יותר הסכמים בין-לאומיים, הסנקציות עוקפות את האו"ם, ניתן באופן חד-צדדי להקפיא את יתרות המט"ח ולהעניש את האזרחים הרוסים כ"שותפים מלאים לפשע".

שנית, מיום ליום אנו עדים לרטוריקה הולכת ומחריפה שלעתים נדמה כי עקפה את גובה העוינות של המלחמה הקרה. הנאום של ביידן בוורשה, בהרבה מאוד מובנים, הזכיר את נאומו המפורסם של רונלד רייגן מ-1983 - אימפריה של הרוע. ביידן חזר כמעט על אותן נקודות: המלחמה תהיה ארוכה כי היא מתנהלת בין הטוב המוחלט לבין הרוע הטהור; שפוטין לא יכול להישאר בשלטון; כי המאבק הוא למען החופש ובמערב צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר; ש"אנחנו נדע להגן על כל סנטימטר של הטריטוריה של נאט"ו".

ביידן טעה כשטען כי הדולר שווה ל-200 רובל ושרוסיה "הוחזרה" למאה ה-19. בנוסף, יש שיגידו כי יכולתו הרטורית של ביידן פחות מרשימה מזו של רייגן, ולעובדה זו יש משקל לא קטן כאשר מדובר באירוע על גבול מלחמת עולם. אם מוסיפים דברים אלה למילים הקשות שנאמרו בשבועות האחרונים על פוטין: פושע מלחמה, קצב, פוטלר (שיבוש של השם היטלר), דיקטטור, רודן ועוד, קשה לי לראות סיטואציה בה פוטין וזלנסקי נפגשים בחדר, לוחצים ידיים, מסתכלים אל המצלמה ומגיעים להסכמות. גם לפני המלחמה רוסיה סבלה מתסמין "האדם הנעלב", כל מה שקרה בשבועות האחרונים רק הוכיח לרוסים רבים כי היה צדק בדבריו של פוטין על כך שהמערב לא מכבד את עצמאותה וריבונותה של מדינתם. הסקרים האחרונים מאשרים כי התמיכה של הרוסים במלחמה באוקראינה רק הולכת ומתחזקת.

ביידן בפולין (צילום: רויטרס)
ההתבטאויות של ביידן מרחיקות את האפשרות לפשרה, נשיא ארה"ב בביקור בפולין|צילום: רויטרס

לאחרונה התייחס סגן הרמטכ"ל הרוסי למטרות המלחמה. ראשית, אמר כי השלב הראשון - השמדת הצבא האוקראיני - הושלם בהצלחה. שנית, שכעת יכול הצבא הרוסי להתמקד במטרה העיקרית - שחרורם המלא של שתי המחוזות הבדלניים דונייצק ולגאנסק, ועל ההגנה עליהם מפני רצח עם שהאוקראינים ייעדו להם.

חשוב לזכור כי בפן ההצהרתי הרוסים עקביים - ב-24 בפברואר פוטין טען כי המבצע המיוחד מגיע אחרי 8 שנים בהן נהרגו בדונבאס כ-14 אלף אזרחים מהפצצות של הצבא האוקראיני וכי המערב התעלם לחלוטין מעובדה זו. גם אם נקבל את הדברים כפשוטם, ברור כי אין לרוסיה של פוטין כל אפשרות להפסיד במלחמה זו, ובמלחמה המנצח נקבע על ידי דעת הקהל. שחרור הדונבאס והשמדת הצבא האוקראיני לא נראים כמטרות המצדיקות את המחיר הגבוה אותו רוסיה כבר שילמה - בחיי חייליה ובפגיעה הכלכלית בעקבות הסנקציות. תמונת הניצחון מבחינתו של פוטין חייבת להיות חד-משמעית. למעט הניצחון על אוקראינה, היא חייבת לכלול עולם רב-קוטבי חדש, הסכמות חדשות עם נאט"ו וארצות הברית לגבי מרחבי ההשפעה, המאזן הגרעיני באירופה, ביטול הסנקציות וההכרה בזכותה של רוסיה לבחור לעצמה בדרך משלה, בהנהגה משלה - גם אם לנו, אזרחי העולם החופשי, הדברים נראים כחזרה לעולם של המאה ה-19.

>>> מיכאל פליוורט הוא מומחה למזרח אירופה, פרשן פוליטי, לשעבר דיפלומט ישראלי במוסקווה