בין שני הקצוות הכל כך רחוקים האלה, בין גוטה מחוף מציצים לרב השקדן והמסור, חיבר רק הכישרון שלו. גם בתוך דור של ענקים, אורי זוהר הצליח להתבלט מעל כולם, לסחוף צופים, מאזינים ומאמינים, ולבטא בצורה כל כך מדויקת וחכמה את מה שהיה לו בפנים.

ברור שגם עד הסוף הוא נשאר שחקן - לא רק בתשדירים המפורסמים לש"ס, אלא בעיקר באינספור המפגשים הקטנים, בבתי הכנסת הנידחים ברחבי הארץ, שם סיפר על העולם שהשאיר מבלי להסתכל לאחור. ממש כמו שהיה על הבמה או מול המצלמה, גם בגלגול חייו השני נותר בעיניו אותו ניצוץ שגרם לכל אחד לחשוב שאורי זוהר הגדול מדבר קודם כל אליו.

אבל המהפך שלו לא הגיע משום מקום. במובן מסוים, הוא כבר היה מעין רב בשיא החילוניות שלו: מנהיג טבעי וסוחף, אדם שיודע להתעמק וללמוד את רזי המלאכה, אדם שמביט על המציאות ואומר "אני רוצה לשנות אותה, אני יכול לשנות אותה".

אתמול (חמישי) התקיימו שני אירועים המוניים - מצד אחד מצעד הגאווה, ומצד שני ההלוויה של הרב אורי. זה נשמע קצת כמו בדיחה או סצנה מאיזה סרט ישן של אורי זוהר וחבורת לול, אבל זו בדיוק המציאות שבה אנחנו חיים. זו מציאות שהוא ידע לחוות ולהרגיש בה בבית.

הרב אורי זוהר קורא (צילום: באדיבות ארגון
משתתפי המצעד מכירים את עולמו הרוחני? (הרב אורי זוהר, ארכיון)|צילום: באדיבות ארגון "לב לאחים"

האם הצועדים תחת דגל הגאווה מכירים את העולם הרוחני שלו? האם רוב משתתפי ההלוויה יודעים לצטט בעל פה את כל הקלאסיקות שהוא חתום עליהן?

למרות שניסה, אורי זוהר לא הצליח להיות גשר בין העולמות הרחוקים שסימל בחייו. אולי דווקא אחרי מותו נוכח להבין שאורי זוהר של הבוהמה והרב אורי זוהר של עולם התורה היו אותו אדם, עם אותם שורשים, רק עם דרך הסתכלות שונה. ממש כמו העם הזה.