קחו לידיכם את מדד הדמוקרטיה שפרסמנו במכון הישראלי לדמוקרטיה. זהו צילום הסלפי של החברה הישראלית. צילום שנערך כבר 19 שנה ופורש בפנינו תמונת מצב מורכבת בנוגע להערכת הציבור את הדמוקרטיה ואת מידת האמון במוסדות.
כן, הרוב המוחלט של הישראלים סבורים כי ישראל היא מקום שטוב לחיות בו, מעדיפים להישאר בארץ ולא לעבור למדינה אחרת. חשוב לא פחות, מרבית הציבור מאמין בשילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית. אולם, לצד זאת, אנו רואים משבר אמון נרחב אשר כל המוסדות סופגים ממנו פגיעה קשה, גם המוסדות הממלכתיים והא-פוליטיים שנהנו עד לא מזמן מתמיכה יציבה וגבוהה.
מדינת ישראל יוצאת, כך אנו מקווים, מאחד המשברים החמורים והארוכים בתולדותיה. המשבר הבריאותי כאן עדיין במלוא עוצמתו, אבל חצי השנה האחרונה נותנת תקווה שהמשבר הפוליטי-חוקתי נמצא מאחורינו. במנותק מעמדת כל אחד מאיתנו על הממשלה שהוקמה – המצב של מערכת בחירות רודפת מערכת בחירות ובתווך מכהנת ממשלת מעבר חסרת אמון מהכנסת – היה מצב לא בריא שטוב שהסתיים. עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו מה הלקחים איתם אנחנו יוצאים מהמשבר. כיצד אנו מחזקים את מערכת כללי המשחק שלנו כדי שלא כמו בקורונה, יתברר שחצי השנה האחרונה הייתה רק ההפוגה שבין הגלים המשבריים.
המדד משרטט מתווה אפשרי לפתרון. שאלנו את הציבור אילו שינויים מבניים הם היו רוצים לראות בישראל, וגילינו תמיכה נרחבת ברפורמות, שיכולות בתורן להחזיר את האמון. רוב גדול מהישראלים תומכים בהעברת סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, שאת כושר ניהולו ראינו במשבר. ישראל היא המדינה הכי ריכוזית מבין מדינות ה-OECD – ועלינו לבזר סמכויות ממשיות לרשויות, בצד פיקוח על יכולתן לממש סמכויות אלה.
רפורמה נוספת שהציבור תומך בה, והיא חשובה מאין כמוה לחיזוק התשתית החוקתית שלנו, היא העלאת הרוב הדרוש לתיקון וחקיקת חוקי יסוד ל-80 חברי כנסת. מעל מחצית מהציבור הישראלי תומכים בכך, משום שהם מבינים שהמצב בו חוקי היסוד, ולמעשה הזכויות שלנו וכללי המשחק הדמוקרטיים, פרוצים וחסרי כל הגנה חוקתית. ראינו זאת בתיקון כללי המשחק הדמוקרטיים-משטריים, פעם בממשלת החילופים שיצרו שיטת ממשל שאין לה תקדים, ופעם בממשלה הנוכחית אשר לא פחות מההסכמים הפוליטיים עוגנו במסגרת שינוי חוק יסוד הממשלה.
הרפורמות הללו, יחד עם אחרות, יסייעו לחיזוק האמון ויצעידו את הדמוקרטיה הישראלית לקרקע מוצקה יותר. הציבור צריך לדעת שהכנסת והממשלה מתנהלות כשהשיקול המרכזי לנגד עיניהם הוא טובת הציבור, ולא האינטרס הפוליטי-מפלגתי. זהו תנאי ראשון ביצירת אמון. הצעד השני צריך להיות מחויבות אמיתית לשיפור ותיקון הליקויים במערכת. על ראשי המוסדות השלטוניים, כולל צה"ל ובית המשפט, לקיים ביקורת פנימית שקופה ולתקן את מה שדורש תיקון. אי אפשר להתווכח עם תחושת חוסר צדק המלווה את מי שפוגש במערכת המשפט מקרוב או עם צעירים המרגישים שהצבא אולי יודע לנצח מלחמות מול אויב מבחוץ, אבל מתקשה לטפל בבעיות הפרט של חייליו. ירידה באמון היא אולי תופעה בינלאומית, אבל אינה גזירת גורל. אם נפעל נכון - אמון שיורד – יכול גם לעלות.
>>> יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה