שש השנים בהן כיהן אביחי מנדלבליט כיועץ המשפטי ה-14 של ממשלת ישראל לדורותיה היו, בלשון המעטה, שנים סוערות. בשנים אלה הגיע לשיאו תהליך ההתנגשות בין התפיסות העקרוניות של שלטון החוק והשוויון בפני החוק, עליהם מושתתת מערכת המשפט הישראלית, לבין זרמי עומק בפוליטיקה הישראלית הרואים במערכת המשפט מערכת חזקה מדי, אשר פוגעת במשילות השלטונית של הדרג הנבחר ועסוקה בשימור כוחו של הדרג המשפטי והמקצועי.
אמנם, גם בעבר שימש תפקיד היועץ המשפטי ״כליא ברק״ למתחים בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית: אהרן ברק אילץ את רבין להתפטר על רקע ״פרשת הדולרים״, ומני מזוז גרם, למעשה, להתפטרותו של אולמרט על רקע חשדות לשחיתות. מנגד, פרס ושמיר הדיחו למעשה את יצחק זמיר כאשר זה האחרון סרב לשתף פעולה עמם במאמצים להביא לסיום של ההליכים המשפטיים סביב פרשת השב״כ. ובכל זאת, האתגר אליו נקלע מנדלבליט היה קשה יותר מזה שניצב בפני קודמיו, שכן הוא נדרש להכריע בתלונות פליליות חמורות נגד ראש ממשלה ותיק בעל עצמה פוליטית יוצאת דופן, עמו הוא עבד בעבר בצמידות רבה כמזכיר הממשלה.
יתר על כן, ההחלטות להן נדרש מנדלבליט נתקבלו באקלים פוליטי פופוליסטי העוין יותר ויותר את מערכת המשפט, והרואה בה כמסגרת אליטיסטית המנוכרת לרצון העם. האיבה למערכת המשפט ולמנדלבליט עצמו הוחרפה עוד יותר לאחר הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, כאשר זה האחרון רתם את מלוא משאביו הפוליטיים וגייס את תומכיו להילחם בהליכים המשפטיים נגדו באמצעות תקיפת המערכת על כי ״תפרה״ לו תיקים, כביכול. אם לא היה די בכך, כהונתו של מנדלבליט חפפה למשבר פוליטי חסר תקדים – ארבע מערכות בחירות במשך שנתיים (שהושפעו, בלי ספק, מהחלטתו להעמיד לדין את נתניהו), ולמשבר בריאותי חסר תקדים – משבר הקורונה.
יועמ"ש מול מערכת פוליטית לעומתית
במבחן התוצאה, מנדלבליט עמד בכבוד באתגר המרכזי שניצב בפניו – הגנה על עקרונות היסוד של מערכת המשפט ושל הדמוקרטיה הישראלית בנסיבות משבריות קיצוניות. על אף הלחצים הכבדים שהופעלו עליו, הוא הגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ופוליטיקאים בכירים נוספים. הוא גם המשיך ללוות את עבודת הממשלה – בתנאים לא פשוטים – ולדאוג שההחלטות המתקבלות על ידה יהיו בהתאם לחוק ויאזנו בין אינטרסים ציבוריים לזכויות יסוד. מנדלבליט גם נעמד במספר לא קטן של מקרים על רגליו האחוריות נגד הדרג הפוליטי. כך למשל, הוא סרב להגן בבג״ץ על פעולות שלטוניות לא חוקיות, לרבות על חוק ההסדרה (בשל הפגיעה המופרזת של החוק בקניין הפרטי הפלסטיני), על הוראת השר אוחנה לעכב את חיסון האסירים נגד קורונה ועל שלילת פרס ישראל מפרופ׳ גולדרייך. הוא גם נאבק בניסיונות לפוליטיזציה של תפקידי מפתח במערכת המשפט דרך חוק היועמ״שים ובאמצעות מינוי זמני של פרקליט מדינה שלא נבחר בוועדת איתור.
עם זאת, אין להסיק מן העובדה שהפיקדון היקר שהופקד בידיו – שלטון החוק והשוויון בפני החוק – נשמר בעיקרו ויעבור עתה ליועץ או היועצת הבאים, כי תפקודו של מנדלבליט היה נקי מבעיות. החלטות הפרקליטות, אשר אותן ליווה מקרוב, התקבלו לעתים תכופות בפרקי זמן ממושכים מדי, וייצגו הגנה מעטה מדי ומאוחרת מדי על האינטרס הציבורי. ייתכן ואופיו הפשרני, לצד מסלול הקריירה שלו בתוך המערכת הציבורית והפוליטית, הובילו אותו לאמץ גישה מקלה ביחס לפוליטיקאים החשודים בשחיתות. בעיות אלה אפיינו לא רק את התיקים שהוא סגר בלי כתב אישום או בהסדרי טיעון מקלים, אלא גם את התיקים אותם הורה לקדם, ובראשם התיקים נגד נתניהו, אשר אימצו גישה מינימליסטית ביחס לעבירת השוחד וניקו מראש את ראש הממשלה לשעבר מכל חשד פלילי בפרשת הצוללות. כזכור, לאחרונה גם דווח על נכונות של מנדלבליט להגיע להסדר טיעון מרחיק לכת עם נתניהו, ועל נסיגתו מכך עקב ביקורת קשה שהמהלך ספג בתוך הפרקליטות ומחוצה לה.
גם בתחום ההגנה על זכויות הפרט בתקופת הקורונה, המאזן של מנדלבליט מעורב. בצד ההקפדה על פעולה במסגרת החוק גם בשעת חירום, נרשמה אכזבה מעמדותיו בסוגיות חשובות כמו מעקבי השב״כ, וסגירת השמיים לאזרחים ישראלים.
בסופו של יום, כהונתו של ד"ר אביחי מנדלבליט חידדה את הדילמה של עבודת יועץ משפטי לממשלה מול מערכת פוליטית לעומתית וקוראת תיגר על המערכת המשפטית. אם מנדלבליט, אשר צמח מקצועית בתפקידים ציבוריים שהאתוס המרכזי שלהם היה לראות במשפט ככלי המיועד לסייע למערכות קבלת החלטות מקצועיות ופוליטיות, מצא את עצמו בסיטואציה בה הוא מותקף התקפות פראיות על בסיס יומיומי על-ידי פוליטיקאים בכירים, ייתכן ומודל ״שני הכובעים״ של היועמ"ש - מתן שירותי ייעוץ וסיוע לממשלה במקביל לאכיפת הדין כנגדה ובפרט דין פלילי כנגד חבריה - הגיע לסוף דרכו.
האתגר שיוצב בפני היועץ המשפטי לממשלה הבא (או הבאה) יהיה כיצד לעצב מחדש את תפקיד היועץ מול המציאות הפוליטית המשתנה. עיצוב מחדש שכזה יכול להוביל להתמקדות היועץ/ת בהתוויית מדיניות כללית לתביעה הפלילית, ולא בהחלטות ספציפיות אם להעמיד לדין פלילי פוליטיקאים בכירים, באופן אשר יפחית במידת מה את הסיכוי שהמאבק המשפטי האישי של פוליטיקאים נגד הכפפתם למורת הדין יגלוש למלחמת עולמות בין עולם המשפט לעולם הפוליטי.
>>> פרופ' יובל שני הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית