עדיין לא ברור אם המשבר באוקראינה יסתיים בשלום, או שתפרוץ מלחמה על אדמת אירופה. עם זאת, כבר ניתן להגיע לכמה תובנות.
במשך שנים הצביעו רבים במערב על התועלת המופחתת שבשימוש בכוח צבאי ביחסים בינלאומיים. חוקרים בישרו את “קץ ההיסטוריה” ואת השלטת הסדר הליברלי בעולם. בכל זאת, למרות ה”קִדמה”, הטבע האנושי לא השתנה. כפי שציין תוקידידס, פחד הוא אינסטינקט בסיסי ועוצמתי.
אכן, רוסיה, שעדיין חוששת לביטחונה, ריכזה חיילים רבים לאורך הגבול האוקראיני כדי למשוך את תשומת הלב האמריקנית לדרישותיה. וראה זה פלא, האיום בפלישה צבאית גרם לארצות הברית לפתוח בדו-שיח עם רוסיה לבירור הדאגות הביטחוניות של מוסקבה. הרבה ממנהיגי אירופה עולי לרגל למוסקבה. רוסיה לא שבעה נחת מהתקרבות ברית נאט”ו לגבולותיה, ורוצה שיתייחסו אליה כמו בעידן ברית המועצות.
השתלשלות העניינים אינה צריכה להפתיע את העוקבים אחר הפוליטיקה הבינלאומית, במיוחד לאחר שרוסיה בלעה את קרים ועודדה בדלנות במזרח אוקראינה. התרחבות נאט”ו והאיחוד האירופי מזרחה ועידוד המערב לתנועות דמוקרטיות באוקראינה, בלארוס וגיאורגיה לא יכלו להשאיר את רוסיה אדישה. להפך, מסע הצלב הדמוקרטי הפחיד את רוסיה, שלא הוזמנה להצטרף לנאט”ו ולא התייעצו בה על גורל המדינות השוכנות בגבולה.
רוסיה לא היססה להחיות מושגים כמו אזורי חיץ ותחומי השפעה בשיח הבינלאומי. זה אותת שהיא עלולה להשתמש באלימות כדי להבטיח שולי ביטחון גדולים יותר על ידי דרישה ממדינות לאורך גבולה, עצמאיות לכאורה, להישאר במרחב הביטחוני שלה. בהתחשב בפלישות העבר מהמערב, חששות הרוסים סבירים. דוקטרינת מונרו, הרואה בנוכחות צבאית זרה בחצי הכדור המערבי איום על ארצות הברית, נבעה מרגישויות דומות.
הזדמנות היסטורית לארה"ב
משבר אוקראינה מזכיר לנו את מגבלות הדיפלומטיה. ארצות הברית ובעלות בריתה האירופיות רק עודדו את רוסיה בכך שחזרו על מחויבותן להזדקק רק לדיפלומטיה על מנת לפתור את המשבר. דיפלומטיה שאינה מגובה ביכולת צבאית אמינה אינה יעילה.
אוקראינה היא המבחן הבינלאומי הרציני הראשון עבור ארצות הברית אחרי הנסיגה מאפגניסטן. ארצות הברית, שאינה מוכנה להתערב צבאית, רק הזהירה מפני השלכות כלכליות קשות, עם השפעה מועטה עד כה על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. פליטת לשון של הנשיא ג’ו ביידן הבטיחה לו שאפילו פלישה מוגבלת תהיה נסבלת. אבל פוטין רוצה יותר. הוא רוצה להחזיר את רוסיה לגדולתה.
כולם, החברים והאויבים של אמריקה, צופים בוושינגטון ורואים ממשל חלש. משבר אוקראינה מאשר את המגמה הנצפית של הירידה של אמריקה בעולם. כמו בעבר, ארצות הברית עלולה להפתיע ולפעול בכוח, אבל העולם רואה תרחיש כזה כבלתי סביר, ותפיסות של המציאות מכתיבות התנהגות.
וושינגטון כנראה מחמיצה הזדמנות לאפס את היחסים עם מוסקבה ולשנות באופן דרמטי את מאזן הכוחות העולמי. במקום להתעמת עם רוסיה, ייתכן שאמריקה צריכה לגייס לצידה את פוטין כדי להדוף את סין, האתגר הבינלאומי האמיתי של אמריקה. נראה שעדיף לסיים את המתיחות בין ארצות הברית לרוסיה סביב מזרח אירופה, ולאפשר לוושינגטון להתמקד באתגר העיקרי שלה – סין.
ארצות הברית צריכה לפתות את רוסיה להצטרף מחדש לציוויליזציה המערבית. בסופו של דבר, רוסיה היא חלק מתרבות מהמערב במובנים רבים, כולל הספרות, המוזיקה, הבלט והמורשת הנוצרית שלה.
בנוסף, ארצות הברית תוכל להכיר בקרים כשטח רוסי ולהסיר את הסנקציות נגד רוסיה. המערב גם יכול לקבל את ה”פינלנדיזציה” של אוקראינה כדי להפיג את חששותיה של רוסיה. מוסקבה הרשתה קיום פינלנד דמוקרטית במרחב הביטחוני הרוסי במהלך המלחמה הקרה. דטנט עם ארצות הברית עשוי להיות עדיף במוסקבה על פני חיבוק של סין, המעצמה העולה. החלפת צד יכולה לאותת על מרכזיות רוסית ותעוזה בעניינים גלובליים.
חוסר התועלת של ערבויות בינלאומיות
עבור אירופה, המשבר הוא מאיר עיניים. למרות הדיבורים על “צבא אירופי” ו”אוטונומיה אסטרטגית”, אירופה עדיין זקוקה למטרייה ביטחונית אמריקנית כדי להתמודד עם רוסיה תקיפה יותר, שהיא גם ספקית אנרגיה מרכזית.
ההתנהגות האמריקנית במשבר באוקראינה משפיעה גם על שיחות הגרעין בווינה. טהרן, שכבר משוכנעת שאמריקה חלשה, מגדילה את מרחב הפעולה שלה ויכולה להתמהמה עוד יותר עד שיוצע לה הסכם שהיא חפצה בו. אירן תוכל לשסות יותר את שליחיה במזרח התיכון נגד בעלות הברית של ארצות הברית. ישראל עלולה להגיע למסקנה שעדיף להימנע מלתאם את מדיניותה עם וושינגטון לפני שתפעל בכוח. ניצחון רוסי באירופה עלול לזרז התלקחות במזרח התיכון.
באופן דומה, סין יכולה ללמוד שהנחישות של ארצות הברית מתמוגגת, וניתן להתעלם מאיומיה. התקפה על טאיוואן עלולה להתרחש.
המצב באוקראינה שוב מוכיח את חוסר התועלת של ערבויות בינלאומיות. מזכר בודפשט משנת 1994, שנחתם על ידי הפדרציה הרוסית, בריטניה וארצות הברית, סיפק ערובות נגד איומים או שימוש בכוח נגד השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, בלארוס וקזחסטן בתמורה לוויתור על הנשק הגרעיני שלהן. לרוע המזל, המזכר כבר לא כובד כאשר רוסיה כבשה את קרים ב-2014, ובימים אלו שוב ברור שהערבויות הללו אינן תקפות.
מוסדות בינלאומיים נכשלו באופן דומה. ארצות הברית קראה לישיבת מועצת הביטחון של האו”ם כדי לדון בריכוזי הכוחות של רוסיה בגבולותיה עם אוקראינה, אף שידעה שרוסיה יכולה להטיל וטו. מה שמכונה “דיפלומטיה מונעת” בוושינגטון, הסתיים בעימותים קולניים וזועמים, חסרי תוחלת, בין דיפלומטים רוסים ואמריקנים.
האוקראינים כנראה מבינים שלמרות השיח הליברלי במערב, אנחנו עדיין חיים בעולם שבו כל מדינה עומדת בפני עצמה והחיים הם לרוב כפי שתיאר הפילוסוף תומס הובס - “בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים”.
>>> פרופ' אפרים ענבר הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)