אני גר סמוך לכפר קאסם. רוב תושבי העיר הסמוכה שואפים לחיים שיש בהם חינוך, בריאות ורווחה. הם יוצאים לעמל יומם, שבים בערב לביתם, רוצים לגדל משפחה נורמטיבית, לפתח איכות חיים טובה. בשיחות רבות שיש לי עם תושבי העיר הם מביעים רצון עז לשילוב עמוק יותר בחיי מדינת ישראל. את רובם לא מטרידה השאלה הפלסטינית, פעם אחר פעם הם מדגישים באוזני שהשיח הפוליטי אותו מובילים המנהיגים שלהם לא מייצג אותם. אבל אנחנו מסרבים להקשיב לערביי ישראל. אנחנו מעדיפים להקשיב לפוליטיקאים הערבים שלא בהכרח מייצגים את הציבור הרחב שכמהה לשילוב אמיתי, מודאג מעתיד ילדיו, חרד לביטחון אישי בסיסי.
מעשה הרצח הרבים הם רק קצה קרחון כואב ומכאיב של חברה שסובלת מזעזוע קשה. לנו נוח לספר סיפור על 'כל הערבים' אבל בדיוק כמו בחברה היהודית, החברה הערבית אינה עשויה מקשה אחת. בפרעות מאי התחוללו אירועים חריגים גם ביישובים שבהם לא מתגוררים חברי גרעינים תורניים, נשרפו פחי אשפה במקומות שרגל יהודי לא דורכת. באחד מהם ירד ראש העיר אל הרחוב וביקש מהצעירים להתפזר. "לתדהמתי" כך אמר לי, "הם אפילו לא הסתכלו לכיוון שלי, לא ספרו אותי. לא רק אני הייתי שם, היינו כמעט כל הנכבדים". הוא ביקש להדגיש שלא מדובר בכאב על רקע המעמד הפוליטי שהתערער אלא בעיקר בתדהמה על רקע שינוי תרבותי שהתחולל לנגד עניו. "מעולם לא התייחסו כך למבוגרים", אמר. "הכל מתפרק, הצעירים האלה לא מוכנים לקבל שום מרות".
את הטענה הזו שמעתי מאנשי דת ורוח, ממנהיגים וממחנכים. לא מדובר רק במעשה רצח אלא בהתפרקות חברתית עמוקה הנובעת מהזנחה רבת שנים. לצעיר הערבי אין 'סיפור', הזהות שלו אינה ברורה. מערכת החינוך לא מטפחת את הזהות הערבית שלו, אין לו יכולת להזדהות עם הערכים של החברה היהודית. הסיפור של הערבי-ישראלי, זה שנותן כבוד לשתי הזהויות השונות שלו, לא נוכח במערכת החינוך.
הדלת המסתובבת של העבריין הערבי
לצעיר הערבי אין כמעט מסגרות לא פורמליות המטפחות ומפתחות מנהיגות בהיקף המתקרב למה שמקובל בחברה היהודית. יש מעט תנועות נוער, מעט מתנ"סים. צעירים מעטים מידי מעורבים בפעילות התנדבותית. הוא לא שותף בעיצוב חיים עתידיים, אין לו מסגרות ראויות בהם יוכל לפתח כישרונות מנהיגותיים. הצעיר הערבי הממוצע איננו שולט בשפה העברית, בטח לא ברמה המאפשרת לו להשתלב במסגרות תעסוקה איכותיות, כל שכן במסגרות אקדמיות. ללא תכנית לאומית להעמקת המיומנות והשליטה בשפה העברית, לא נצליח לשלבם בכלל החברה.
ובעיקר – הצעיר הערבי לא מאמין לנו. הוא חושש שאם יצא נגד עבריינים ומשפחות פשע הוא יוותר חשוף בצריח. הוא לא סומך על המשטרה, הוא לא נותן אמון באכיפה. הוא סבור שלרוב היהודים, לא אכפת מה ערבים עושים לערבים אחרים. הוא יודע שאנו יודעים לפצח פרשיות רצח מורכבות, ללכוד אסירים שברחו הכלא אך בה בעת, לא ללכוד את מי שירה רק אמש בפנים גלויות ברחובה של עיר. הוא יודע שמערכת המשפט לא מתאימה את עצמה לשעת החרום, הוא יודע שבשיטת הדלת המסתובבת יחזור העבריין כגיבור עירוני לרחוב ויטיל את מוראו עליו ועל חבריו.
אי אפשר לפטור את מנהיגי החברה הערבית מאחריות. המנהיגות הדתית הייתה צריכה להטיל חרם על פושעים ועבריינים, לאסור עליהם להיכנס לבתי התפילה. מנהיגות מוניציפאלית חייבת לנהוג בדרך אחרת: לא חמולתית, למנות את אנשי החינוך המובהקים למשימות ניהול, להימנע מטיפוח קרובי משפחה. מנהיגות חינוכית אמורה להעמיק את השאיפה למצוינות, את טיפוח מוסדות החינוך הלא פורמלי. הם היו אמורים להפגיש את התלמידים עם סיפורי הצלחה, עם בוגרים מעוררי השראה.
ואף על פי כן, עיקר האחריות היא עלינו, על המדינה. הם אוכלוסייה מוחלשת והם רוצים שנסייע להם לצאת מן הבור. נכון, ברגע אחד חלקים מהם יעברו מ'העדר אכיפה' ל'אכיפת יתר'. אבל הם יאמרו זאת גם מפני שהם חייבים לומר זאת, וגם בשל חוסר האמון שהם רוכשים למדינה ולמוסדותיה. המדינה אכזבה כבר פעמים רבות. חובת ההוכחה עלינו.
אם לא נעשה זאת בהקדם, במהלך משולש הכולל אכיפה נחושה, בניית תשתית כלכלית מוצקה וטיפוח מערכת חינוכית איתנה, נגלה שהבעיות אינן רק בתחום הפשיעה. יצמח דור של צעירים, שניצניו גלויים לעין כל, החש ניכור כלפי מדינת ישראל, צעירים חדורי תודעה לאומית מסוכנת שלא תאפשר בניה של החיים המשותפים הראויים לנו.
אי אפשר לפתור את הבעיה רק בעזרת המשטרה והשב"כ. צריכים להקים צוות חרום לאומי. יהיו חברים בו אנשי ממשלה אבל גם נציגים של החברה הערבית: אנשי אקדמיה ומדע, חינוך וכלכלה. לצוות יהיו צוותי משנה שיכינו תכנית חינוכית מקיפה, תכנית כלכלית מקיפה וכמובן תכנית אכיפה מתאימה. זוהי שעת חרום. היא יכולה לסכן את מדינת ישראל אם לא נתעורר בהקדם.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"