כמות גדולה של צדקנות מתחסדת מלווה את הדיווחים והתגובות על "ההפיכה הצבאית" בסודאן. ירי אוטומטי מהמותן כפי שביצע ממשל ביידן, שהקפיא חבילת סיוע של 700 מיליון דולר למדינה הענייה מרודה הזאת, ושלל דברי הגינוי של ממשלות וארגונים במערב לצעדיהם של מפקדי הצבא, יוצרים תמונה מעוותת של מהלך הדברים שם, כאילו ממשלה אזרחית נאורה פורקה ושריה נלקחו למעצר על ידי חבורת פורעי חוק במדים. יש לכך השפעה לא טובה גם על ישראל.
גילוי נאות, זה תקופה ארוכה שאני בשיח רצוף עם בכירי הממשל בח'רטום. כבר חודשים שאני מתלונן באוזני הגורמים הנוגעים בדבר בירושלים על גרירת רגליים וסחבת, על החמצת הזדמנויות ועל שיגור אנשים לא מתאימים למשימות ההידברות עם הסודאנים. לא ממש הצלחתי לעורר לפעולה, ועד עכשיו לא מומשה למעשה ההסכמה לכונן נורמליזציה בין שתי המדינות, לא נחתמו החוזים הנדרשים והסכמי שיתוף הפעולה, וכמובן לא הוחלפו שגרירויות. חילופי הממשל בארצות הברית לא סייעו גם הם והשליח האמריקני החדש לסודאן, ג'פרי פלטמן, איננו מתמצא בינתיים כהלכה בפיתולי המאבקים המתנהלים שם.
בלשון בוטה, הסיפור הוא פשוט: אחרי המהפכה שהפילה את הרודן עומאר אל-באשיר ב-2019, כשהפגנות רחוב גדולות והתערבות של הצבא חוללו את סילוקו, סוכם על נוסחה של חלוקת שלטון המעבר עד לבחירות כלליות בשנה הבאה בין ראשי הצבא לערב-רב של מפלגות אזרחיות שהתאגדו ביניהן לברית רופפת. עבדאללה חמדוק, כלכלן בעל שם ואיש בעל כישורים, מונה לראש הממשלה, אבל ראשי המפלגות מנהלים מאז התכתשויות אינספור בינם לבין עצמם. המדינה נמצאת במשבר נורא מכל בחינה אפשרית. חשוב להבין שהמפלגות המרכזיות בסידור הזה הן מפלגות מאובנות משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, כמו מפלגת הבעת' שנתמכה על ידי סדאם חוסיין או מפלגת הקומוניסטים. הם הרכיבו את עצמם על המחאה העממית והתיימרו לשמש כדובריה.
מנגד, עומדים שני הצבאות הפועלים בסודאן. הצבא הסדיר, תחת נשיא מועצת הריבונות הגנרל בורהאן, ו"כוחות התמיכה המהירה", בני דרפור, בפיקודו של "חמדתי", הגנרל מוחמד דגלו. כמובן שראשי הצבא לא רצו לוותר ב-17 בנובמבר הקרוב, כפי שהוחלט מראש, על שליטתם במועצת הריבונות. הם דרשו "לרענן" את הממשלה האזרחית וניסו לשדל את חמדוק לסייע בכינון ממשלת טכנוקרטים שתדע לטפל במשברים. חמדוק, נשוי לחברה בכירה במפלגה הקומוניסטית, לא נענה.
הצבא רשם לזכותו הישגים חשובים: לא רק מחיקת סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור בידי ממשל טראמפ, כנגד ההכרה בישראל, אלא גם הסכמי שלום היסטוריים ("הסכמי ג'ובה") עם כמעט כל ארגוני המורדים החמושים שפעלו במדינה במשך שנים. הצבא בנה קשרים אמיצים עם האמירויות ונזהר שלא להיגרר לעימותים עם אתיופיה, כפי שמצרים הייתה רוצה.
ודאי שיש להצטער על פירוק השותפות של קצינים ואזרחים בממשל הסודאני - ואפילו הייתה כושלת ומסורבלת - אבל אין הצעדים האחרונים שנקט הצבא מבטלים את הסיכויים לחידוש השותפות הזאת במתכונת אחרת. כל בר-דעת מבין שאוסף המפלגות הצעקניות בח'רטום אינו יכול להציע מזור למכאובי העם שם. שני הצבאות הם, אולי לצערנו, השחקנים היחידים שמגלים יעילות יחסית ומביאים חזון של סודאן אחרת. אין מדובר במלאכים, וכולם שם נושאים מטען קשה על גבם מאז מעשה הטבח במערב המדינה.
בכל זאת, לא קשה בכלל להוליך במהירות לקריסתה של סודאן והתפרקותה. שבטי הבג'ה במזרח המדינה כבר מנסים לעשות צעדים בכיוון של היפרדות וניתקו את הנמל העיקרי של חוף הים האדום, פורט סודאן, מן הבירה. תנועות דומות מסתמנות באזורים אחרים וחלק מיחידות המורדים שהצטרפו ל"הסכמי ג'ובה" כבר כוננו מחנות כמטחווי קפיצה מן הבירה ח'רטום.
בשקט, לא מול מיקרופונים, צריכה ישראל, לטעמי, להביא את הערכותיה לידיעת גורמים שונים במערב. הנקודה המשמעותית ביותר צריכה להיות חילוץ הבטחה של ראשי הצבא - וזה אפשרי! - להקדים את עריכת הבחירות הכלליות ככל האפשר ולהעביר את השרביט לידי הקואליציה שתוקם. בה, מן הסתם, יהיה יצוג לא קטן גם למפלגות שמאחוריהן יעמדו ראשי הצבאות.
לדחוף את סודאן לשקיעה כעונש לבורהאן ו"חמדתי" זהו מעשה שעלול להוציא מרבצם את התומכים האיסלמיסטים של גנרל באשיר - שעודם מחזיקים עמדות רבות במנהל ובצבא הסדיר. זו הסיבה, אגב, שמצרים מוסיפה לתת מקלט וגם תמיכה בסתר למי שהיה ראש המודיעין של באשיר, הגולה עכשיו בקהיר.