לפני כחצי שנה נפתלי בנט עשה את הלא יאומן והפך לראש ממשלה כשהוא נישא על כנפי שבעה מנדטים בלבד. הוא הצליח לעשות את ה"תאונה הפוליטית" הזאת, כהגדרתו, אך ורק כי איגד סביבו אוסף של מפלגות שהיה להם מסר אחד בלבד במשותף: רק לא ביבי. ה"רק לא ביבי" הזה כוון לכל מה שהוא לא בנימין נתניהו, על סגנונו, אנשיו, משפחתו ושלוחותיו במסדרונות השלטון.
- בנט ביקר לראשונה במעון ראש הממשלה בבלפור
- לשכת רה"מ ניסתה לשכנע את גילת בנט לבטל את הטיסה – והיא סירבה
- בנט על האומיקרון, לפני שבוע: אנחנו בפתחו של מצב חירום
השבוע, בצעד שמסמן שיא בשורה של צעדים, עזב בנט את כל עיסוקיו, בראש ובראשונה את "מצב החירום הבריאותי" שבו אנו נתונים לדבריו, והלך לבקר בבית בבלפור. מטרת הביקור הרשמית: לפקח על השיפוצים. מטרת הביקור האמיתית, בהנחה שיש שם מפקח בניה ראוי מטעם המדינה: לשחרר כמה שיותר מהר ולכמה שיותר כלי תקשורת, את ה"תמונה".
ב"תמונה" יושב בנט על הספה במעון בבלפור, אותו בלפור ממנו הודר בתפקידיו השונים בממשלה. אותו בלפור שמסמל בעבור חברי ממשלתו את כל מה שהיה רע בימי כהונתו/שלטונו של נתניהו. בעודו יושב על הספה, עונד בנט משקפי קריאה המשווים לו מראה רציני ובוגר. הוא מעיין במבט מרוכז במכשיר הנייד שלו כשברקע סמלי קונצנזוס יהודיים כמו חנוכייה. ניכר שהצוות שסביבו השקיע מחשבה לא מעטה בבימוי התמונה הזאת. זו תמונה ששייכת לז'אנר תמונות ה"אני מנהיג" של עולם יחסי הציבור הפוליטי, קצת מעולמות ה"מדיום הוא המסר" של שנות ה-80 וה-90.
מאמץ את הטקטיקות של נתניהו
ניכר שהצעד התקשורתי הזה היה דחוף. דחוף לא פחות מ"מצב החירום" סביב וריאנט ה"אומיקרון". דחוף לא פחות משיחות הגרעין בווינה או מהטיפול בפשיעה בנגב. תמונת ה"אני מנהיג" של בנט.
בנט מבין שהוא בבעיית מיתוג קשה. ששעון החול מתחיל לנזול וכבר חצי שנה אחרי שנכנס לתפקיד ראש ממשלת ישראל, הוא עדיין אינו נתפס כמנהיג לגיטימי. זאת ולא רק, הוא נמצא ברגרסיה. במקום לטפס בגרף המנדטים - הוא מדשדש, שלא לומר נסוג לאחור. ההתרחשות התקשורתית סביב התמונה הזאת, מהמעון בבלפור, היא האינדיקציה הכי טובה לכך שיש לנו ראש ממשלה שמחפש נואשות את הנוסחה שתביא לו את הלגיטימיות להנהיג. הבעיה היא שכשמתאמצים מדי, או גרוע יותר, כשבוחרים בטקטיקות של אחרים, זה פשוט לא עובד.
נראה שלבנט, איש ספריי "איך לנצח מגיפה/איך לעשות אקזיט", אין כל כך תשובה לשאלה "איך להפוך למנהיג". כך, בעת מצוקה, הוא פונה אט-אט לטקטיקות שהיו בשימוש קודמו. טקטיקות אותן ביקר בחריפות לאורך הקריירה הפוליטית שלו.
זה התחיל עם מסיבת העיתונאים שלו לפני כמה חודשים, בה הגדיר אז קבוצה אקלקטית של כמיליון אזרחים "מתנגדי חיסונים", ובכך נתן את האות למיני מלחמת אזרחים שמתחוללת פה מתחת לרדאר מזה תקופה. זה שהבטיח בשנת 2013, עם כניסתו לפוליטיקה, שכולנו אחים ו"משהו חדש מתחיל", החליף את "הערבים נוהרים" עם "מתנגדי החיסונים - איום ממשי על חיינו".
זה המשיך עם נסיעות מיותרות ובזבזניות לאו"ם ולוועידת האקלים, רק כדי להראות ש"גם הוא יכול" לדבר יפה אנגלית ולהתחכך בשועי עולם. כמעט השיא היה בשבוע שעבר עם מסיבת העיתונאים הבהולה בשישי בצוהריים, בה הכריז שאנו "בשעת חירום", רק, כך נראה, כדי לייצר הפחדה שתביא לעלייה באחוזי הילדים המתחסנים.
השיא הגיע השבוע, כשאחרון סמלי ה"ביביזם" נפל. בנט ניכס את בלפור תוך שימוש בטקטיקת "התמונה" שבה השתמש קודמו לא אחת במהלך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו.
כל האסקלציה הזאת מתגמדת לצד הדיווח הלא פחות ממדהים אודות הנסיעה של משפחת בנט הגרעינית לחו"ל השבוע. התרחשות כזאת הייתה מרעידה את אמות הסיפים של חברי הקואליציה הנוכחית לו הייתה מתרחשת בימי ממשל נתניהו. יתרה מכך, זאת אולי הסצנה שהכי ממחישה את מה שחברי הממשלה הזאת זעקו כנגדו – ההתנהגות ה"מורמת מעם" של משפחת נתניהו.
כך, לאט לאט ובבטחה, מתקדם נפתלי בנט לקראת הגדרתו כחיקוי לא כל כך מוצלח של מי שהבטיח שיהיה ההפך ממנו - בנימין נתניהו. נדמה שבנט הפך לביבי. מבלי משים, מתוך אין-האונים של הדשדוש הפוליטי, הוא חזר אל המוכר. אל מה שלמד אצל הבוס. אל טקטיקות ההפחדה, השיסוי והשימוש הציני בתקשורת.
הבעיה של בנט היא שמשם לא תבוא הישועה. בכל הקשור לימין, נתניהו מחזיק בייס חזק של מצביעים, שגומעים בצמא את הנרטיב שמוביל מנהיגם ולפיו בנט מנהיג "לא אמין" שהוליך אותם שולל. את אותו הנרטיב מהדהדים עכשיו לא פחות מהעיתון הכי נפוץ בישראל, כמה תחנות רדיו וערוץ טלוויזיה חדש ונוצץ. עוד מאותו "חוסר אמינות", כמו למשל לומר שתישאר לגור ברעננה וחצי שנה אחר כך להצטלם על הספה בבלפור, לא יעזור. זה רק ישרת את הנרטיב הנגדי ויעצים אותו.
בכל הקשור למרכז-שמאל, המעון בבלפור הוא סמל לכל מה שהם הפגינו נגדו. תמונה שלו יושב שם, אחרי שהצהיר שלא יעבור, זה לא בדיוק כוס התה של אותו אלקטורט פוטנציאלי. שלא לדבר על מהלכים כמו החזרת הפעלה של איכוני שב"כ על אזרחים או לחץ פיזי מתון, גלוי וסמוי, ללכת להתחסן.
התסריט היחיד, אם עוד נותר, שבו בנט יצליח לכתוב את הספר "איך להפוך למנהיג", יהיה ביום שבו יהיה אמיץ מספיק להתנתק מכל מה שהכיר ולהמציא את עצמו מחדש. עליו להשתחרר מהצורך לרצות את החוגים בהם צמח ולהביא את עצמו לידי ביטוי כפי שהוא היום באמת.
>>> שיר שגיא שימשה כיועצת התקשורת של נפתלי בנט, מומחית להסברה