מייד כשנודע על ההחלטה להוסיף 50% לשכר חיילי החובה, החל מתחילת השנה הבאה, מיהרו פקידי האוצר לתדרך שידם לא הייתה במעל והשר שלהם סגר את העניין עם שר הביטחון מאחורי גבם. לא זה היה צריך להפתיע אותם: באותה הדרך ממש, פגישה קצרה בחדר סגור בין בנט, גנץ וליברמן, בלי להציג נתונים או משמעותיות, נסגרה לפני כמה חודשים תוספת של מיליארדים לתקציב הביטחון. התוספת הזאת כוללת "הגדלות הרמטכ"ל" לפנסיות לאנשי הקבע, ולא כוללת העלאת שכר לחיילי החובה.
ככה זה עם הסעיף הגדול ביותר והפרוץ ביותר בתקציב המדינה. מאז ומתמיד וגם הפעם: אין ממש דיון. הנתונים לא חשובים, אלא שרים קובעים על פי ראות עיניהם. ראות עיניהם כוללת, באורח בלתי נמנע, את ההקשר הפוליטי ואת דעת הקהל.
כך נרקם, בתהליך שמבקר המדינה כבר העיר עליו הערות חריפות, הסכם "כחלון-יעלון", שהייתה בו כניעה מוחלטת של האוצר. כך נפלה ההכרעה הנוכחית על שכר החיילים, בצירוף מקרים מעורר פליאה: ממש באותו יום שבו בישרו הכותרות על כך ששר הביטחון מתקשה להעביר את הסדר הפנסיות בכנסת, ו-24 שעות אחרי שהתפרסם סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיו רוב הציבור חושב שצה"ל אינו מטפל בחיילים כראוי וכועס על "הגדלות הרמטכ"ל". ממשלה הולכת וממשלה באה, ואין שינוי.
כדאי אבל להתעכב על ההחלטה הנוכחית, לא רק בהקשר של תהליכים ומשמעויות תקציביות, אלא בהקשר של ההכרעה החשובה באמת, שממנה בורחים צה"ל והממונה עליו: ההכרעה לגבי טיבו וטבעו של הצבא והשינויים שהוא חייב לעבור. באותו סקר גם נמצא שלראשונה יש רוב בציבור שמעדיף לבטל את הגיוס הכללי ואת מודל צבא העם, ולהפוך את צה"ל לצבא מתנדבים-שכירים, מה שמכונה "צבא מקצועי".
לא אכנס לוויכוח הזה כאן, ולא מפני שאין לי עמדה. כבר לפני שני עשורים הצגתי בספר את הסדקים במודל "צבא העם" ואתגר הצבא המקצועי. אני משוכנע שבעת הזאת אסור לוותר על הגיוס הכללי, שמעניק לצה"ל יתרונות רבים. בה בעת, חובה לשנות את השירות בצה"ל מקצה לקצה: לקצר את שירות החובה, ליצור דיפרנציאציה באורך השירות ובתגמול עליו - מרגע הגיוס ועד לסיום השירות, להקטין את כמות הקצינים שצה"ל מכשיר ומשאיר בשורותיו, להעביר כסף מפנסיות לשכר ועוד. הצעד הפופוליסטי הנוכחי, שכל כולו נובע מלחץ של דעת הקהל והרצון להנמיך את ההתנגדות לחוק השערורייתי שיכשיר בדיעבד את הטבות הפנסיה, הוא ההיפך הגמור.
הטורים של עפר שלח ב-N12:
אין לי שום התנגדות להעלאת שכר חיילי החובה כשלעצמה, אבל העלאה רוחבית באותו שיעור של דמי הקיום לכל החיילים לא תקדם אותנו בדבר. שום שינוי אמיתי לא יקרה בלי מודל דיפרנציאלי, מחיילי חובה ועד קצינים בכירים, שיבחין בין מי שהצבא זקוק לו באמת לאורך זמן (בעיקר לוחמים וטכנולוגים) לבין מי שאפשר להסתפק בכך שישרת זמן קצר וישתחרר. זה רק יהיה עוד כסף, שיחד עם ההוצאה המיותרת לפנסיות - העלאת שכר חיילי החובה נועדה גם להקל על מעבר חוק הפנסיות במערכת הפוליטית - יקשה על צה"ל לעשות את השינויים להם הוא נדרש באמת.
בדרך שבו התנהל הדיון והתקבלה ההחלטה הנוכחית, זה לא יקרה. בינתיים, צה"ל צועד לקראת מצב משברי בכל תחומי כוח האדם. זה, יחד עם אוזלת היד ורדידות המחשבה בקרב המחליטים ביחס לנושא הזה, צריך להדאיג אותנו יותר מכל.
>>> הכותב היה חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב