ספק אם יכלו דוד בן-גוריון ויצחק רבין לדמיין כי ההיסטוריה תפגיש ביניהם גם בקצה השדרה. הדרך מכיכר רבין לביתו של בן-גוריון היא רק ביטוי פיזי ומציאותי לתהליך היסטורי חשוב ומרתק, כאילו כל חייו צעד יצחק רבין בשדרה המחברת בין ביתו של "הזקן" מייסד המדינה לבין הכיכר אליה הגיע יצחק רבין כראש ממשלה ובה למצער סיים את חייו.

בן-גוריון ורבין היו אנשים שונים, לכל אחד מהם הייתה ייחודיות ומורכבות משל עצמו, אבל אופי מנהיגותם חיבר ביניהם כמו בשותפות גורל, והיא הידיעה שמחובתם לקבל הכרעות קשות בשם האומה או כפי שאני מאמינה, בשם הממלכתיות. זכיתי לעבוד לצדו של יצחק רבין עוד לפני שנבחר לראשות הממשלה. בכל נאום שנשא לקראת מערכות הבחירות באותה שנה, הייתה טבועה ״מנהיגות של קבלת החלטות קשות״, זו המונחת על כתפיו של כל מי שמתיישב בכיסא החשוב.

בן-גוריון ומפקדי הצבא במצעד גבעתי (צילום: צ'סניק פרד, באדיבות באדיבות ארכיון צה
ידעו שהשליטה על הארץ מחייבת הכרעות קשות, בן-גוריון, יעקב דורי ויגאל אלון|צילום: צ'סניק פרד, באדיבות באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביט

בדומה לבן-גוריון, רבין לא ניסה להתחמק מהכרעות קשות - הוא חתר לחולל שינוי, תחת הנחות העבודה הבן-גוריוניסטיות או רביניסטיות - ביטחון מדיני וביטחון חברתי חיוניים כדי להצעיד את ישראל למקום חזק ומשמעותי, תוך מימוש הכתוב במגילת העצמאות: יהודית ודמוקרטית. המילה ממלכתיות שטבע בן-גוריון לא מופיעה במגילת העצמאות ועדיין, רוב רובם של השחקנים הפוליטיים ידעו ויודעים היטב למה התכוון הזקן.

בן-גוריון ולימים גם רבין, ידעו שהמציאות שבה הארץ הזאת מיושבת גם על ידי ערבים מחייבת הכרעות קשות ביותר.

בן-גוריון מחליט לקבל את תכנית החלוקה ומאוחר יותר בולם את צה"ל מלהמשיך ולשעוט אל הגדה המערבית ומרחבי סיני בכדי להגיע להפסקת אש עם מדינות ערב. יצחק רבין בחר להקפיא את הבנייה בשטחים ולחתום על הסכמי אוסלו גם כדי להבטיח את קיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית וגם בידיעה  שתאפשר לחתום על הסכמי שלום עם שכנותיה. שניהם בעיניים פקוחות, ומתוך הכרה מלאה , הכריעו וגם שילמו על מנהיגותם זו מחירים כבדים.

הרמטכ
רבין במלחמת ששת הימים, ארכיון|צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

יצחק רבין נהג לומר כי עבורו ״ראשות הממשלה היא אופציה ולא אובססיה״. הגם שאני חושבת שבן-גוריון היה יותר אובססיבי לתפקיד, המשמעות העיקרית מבחינת שניהם הייתה קבלת החלטות, קשות ככל שיהיו. שניהם חלקו את אבן הראשה של קיומנו כאן - הממלכתיות במובן העמוק ביותר שלה. בגדולתם, שניהם גם עשו טעויות אבל תמיד העדיפו את ההכרעה על פני הדשדוש.

כשגורל האומה עמד על הכף, חשב יצחק רבין שהממלכתיות מחייבת אותו בהיוועצות עם "הזקן". הוא הלך לביתו של בן-גוריון בשד׳ קק״ל 17 דאז, ועלה במדרגות לספריה, בכדי לשמוע את דעתו, גם אם לא הייתה נוחה לו.

על אף האיסור המפורש של בן-גוריון, יצחק רבין העדיף את ערך החברות הפלמ"חניקית. דווקא השתתפותו במצעד הפלמ"ח בתל אביב גרמה לבן-גוריון להעריך שמנהיגותו הצבאית של רבין תהיה כלי חשוב להגשמת חזון הממלכתיות אשר צה"ל ואיכות מפקדיו במרכזה של אותה תפיסת עולם. על כן, בחר בן-גוריון למחול לרבין על הופעתו במצעד הפלמ"ח כפי שלא מחל לאחרים דוגמת יגאל אלון והשאירו בצמרת צה"ל.

עצרת רבין 2015 (צילום: בן קלמר)
כיכר רבין, ארכיון|צילום: בן קלמר

יד הגורל וזרוע המציאות מפגישות כיום שדרה אחת המחברת דרך משותפת. שביל ארוך וישר מוביל מביתו של דוד בן-גוריון בת"א לכיכר המרכזית של העיר, אשר נושאת על כתפיה את כובד המשקל שנכפה עליה בשינוי השם מ"כיכר מלכי ישראל" ל"כיכר רבין". כיכר אשר שינתה את שמה בלילה הארור בו הממלכתיות שינתה פניה.

>>> הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, יושבת ראש בית בן-גוריון בתל אביב