מי שגר בישראל, מדבר עברית ומחובר בצורה כזו או אחרת למה שקורה ברחוב, מרגיש ושומע את השפה שלו משתנה בלי הפסקה. אלו לא רק הסלנג או מטבעות הלשון החדשים, לא רק החדירה המאסיבית של האנגלית (אובייסלי...) או הוויתור המודע על כללי הדקדוק והתחביר שיוצרים להיטים כמו "קלאס באפס מאמץ", השיר שמוביל את מצעדי הפזמונים ברדיו בשבועות האחרונים.
העברית משתנה בקצב מסחרר, וזה לגמרי טבעי שזה קורה בחברה שמלאה בשינויים ומורכבות. כשמישהו ממליץ לי על מסעדה ואומר "חבל על הזמן יש שם המבורגר של הלייף - אתה מת!", אין לי שום רצון לבקש ממנו דיווח תקני, למרות שאלו לא מילים שאשתמש בהן בעצמי (לפחות כך אני מקווה).
למרות זאת, יש ביטוי שכן מצליח לעצבן אותי. הוא אמנם שייך לסלנג אבל נמצא איתנו כבר הרבה מאוד זמן, ואיכשהו לא מרפה. נו, זה מה שאתם שומעים מילדים שלא רוצים לעשות משהו שהתבקשו: "לא בא לי". אוי, כמה שאני מתעב את "לא בא לי"!. כמה שבא לי שהביטוי המעצבן הזה יעלם. כי מה יש ב"לא בא לי" הזה? כשאני שומע אותו מילדים שמגיבים להורים שלהם או לאדם סמכותי אחר, מיד אני מרגיש את העצלנות (במובן זה "לא בא לי" הוא אחיו המעצבן של "אין לי כוח") ואת החוצפה.
"בעולם שבו 'כי לא בא לי' הוא טיעון קביל, אי אפשר לבוא אלייך בטענות"
אני מנסה לחשוב מה אבא שלי היה אומר אם הייתי עונה על בקשה שלו ב"לא בא לי", ומתקשה לדמיין את הסיטואציה. אפשר לומר "אני לא רוצה" או "אני לא מסכימה", לא צריך לצפות מילדים לנימוקים מורכבים וטיעונים עמוקים, וגם לא לציות מוחלט. עם זאת, "לא בא לי"?, מה זה לעזאזל "לא בא לי?". איך אפשר בכלל להתייחס למשפט כזה?
בריחה מאחריות
התחלתי עם הילדים, אבל כמובן שהם לא המציאו את זה. "מה בא לך לשתות?", שואלים אותם המבוגרים. "בא לך שנעשה משהו?", או אפילו "לא בא לי שתדבר אליי ככה". אנחנו המבוגרים ויתרנו על "אני רוצה, (שלא לדבר על "אני מבקש", כי הרי גם נימוס בסיסי הוא כבר לגמרי פאסה), ונכנענו לגמרי ל"בא לי". שיהיה ברור, כשילד אומר להוריו או אפילו לסבא וסבתא שלו "לא בא לי", הוא מתכוון בדיוק לאותו דבר כמו מי שאומר "אני לא רוצה". אז למה זה כל כך יותר מעצבן? אולי כי יש שם מידה של זלזול, משהו כמו "רד ממני", או "שחרר", כאילו ש"לא בא לי" היא תשובה אולטימטיבית שמכריעה כל דיון.
בגלל זה אין למבוגרים בעיה להשתמש בביטוי גם מחוץ למעגל החברתי המיידי שלהם. לא פעם אני יושב במסעדות והמלצרים פותחים את השיחה ב"מה בא לכם לאכול", כאילו אנחנו זרוקים עכשיו באיזו חושה בסיני. אז בסדר, לא חייבים את כל גינוני הנימוס שמתלווים למסעדות יוקרה (או סתם מסעדות רגילות בחו"ל), ויש חן מסוים בכך שהמלצר מדבר איתך בלבביות, אבל בחייכם - למה אי אפשר פשוט לומר "מה תרצו להזמין?".
מעבר לעניין של החשק והרצונות המיידיים, ב"בא לי" יש משהו קשה יותר ומעצבן יותר, והוא חוסר היכולת לקחת אחריות. בעולם שבו "כי לא בא לי" הוא טיעון קביל, אי אפשר לבוא אלייך בטענות: הרי הילדה באמת רוצה לסדר את החדר, והאיש ממש התכוון לנקות אחרי הכלב שלו ברחוב, אבל איכשהו זה התפספס כי פשוט "לא בא להם". מתי הם כן יעשו את זה? אה, פשוט מאוד – כשיבוא להם. מתי זה יקרה? טוב, אי אפשר לדעת, הרי זה לא תלוי בהם.
לא נראה ש"לא בא לי" עומד להיעלם בקרוב – להפך. בטח נשמע בעתיד פוליטיקאים ש"בא להם להתמודד על ראשות הממשלה" או "לא בא להם להסתכסך עם האיחוד האירופי". בכל זאת, אשמח אם נשאיר את הביטוי הזה לילדים קטנים שבאמת קצת קשה להם להפעיל מחשבה והתבוננות פנימית, ואנחנו המבוגרים נפסיק להשתמש בביטוי הזה. כמובן, רק בתנאי שבא לנו.