מישהו מתדרך בקדחתנות נגד בני גנץ. מיום הקמת הממשלה מזרזפים, לוחשים, כאילו גנץ עומד לפרוש ולחבור לנתניהו. הדבר חסר שחר. שפתו המנומסת וניסוחיו התקנוניים – הלוואי וכולם היום מתנסחים כמוהו - תורמים לחשדות. כשגנץ אומר "אין היתכנות", זו שלילה נחרצת. אפילו בנו אמר לו: אבא, מה זה "אין היתכנות", היית צריך לטרוק לביבי את הטלפון בפרצוף! גנץ התראיין במוצאי שבת ושירטט שני קווים להמשך קיום הממשלה: היא תמשיך לשים את האינטרס של המדינה לפני הכל. כלומר, תמשיך כפי שהיא נוהגת. זוהי גם מחמאה וזהו גם תרגום עדכני ל"ישראל לפני הכול". התנאי השני, כבוד לכל השותפים. בכך התכוון, דומני, ליצור קשב לשר הביטחון בענייני ביטחון, כולל בעניין תקציב הביטחון.

נפתלי בנט הוא ראש-הממשלה. יאיר לפיד, אגדיר זאת כך, הוא "נשיא הממשלה". לפיד אמור לשמש מפשר, מגשר, בורר, בין כל שותפותיה. בנט מתנהל לפי שעה בענווה, בצניעות, כיאה למי שקיבל גם את מתנת חייו האישיים וגם כמי שהפיקדון שבידיו הוא לאומי ולא פרטי, ממשלתי ולא בלפוריסטי, כלל-ישראלי ולא משפחתי. הוא קשוב היטב לכל שריו. הוא נועץ בהם באמת, מפנים ומקבל. בנט הפוליטי החליף אלקטורט. עכשיו הוא צריך להחליף דיסקט. הוא צריך לשכוח מנוער הגבעות, מפולשי המאחזים ומהרבנים הקנאים. הם ימצאו ישועה בסמוטריץ' ובבן-גביר.

בני גנץ, יאיר לפיד ונפתלי בנט יושבים יחד (צילום: יונתן זינדל, פלאש/90 )
אם לא ממשלת שינוי - לפחות אל תהפכו לממשלת המשך|צילום: יונתן זינדל, פלאש/90

בנט התבלבל אתמול (ראשון) בעניין הר הבית - בילבול מילולי יותר מאשר מעשי - בין עלייה להר לבין תפילה על ההר, בין ביקור בהר לבין פולחן על ההר. הוא אמור היה לזכור את המגבלות שהוטלו מאז 2015, את האיסור שאסר נתניהו על אורי אריאל ביום ט' באב לפני שלוש שנים. הדברים קיבלו משנה תוקף לאחר מבצע "שומר החומות", ממנו יצא חמאס כמגן ירושלים בכלל ומסגד אל אקצה בפרט. אם יש משהו מוסכם על ישראל והרשות הפלסטינית, ירדן, מדינות ערב וארצות-הברית, זה ההכרח לנתק בין החמאס לבין המקומות הקדושים. אגב, גם את פינוי חאן אל-אחמר, שנדחה כבר שנים מסיבות מדיניות מגוונות ומוצדקות, כדאי מאד להמשיך לדחות.

הממשלה הזו קטנה וקוטבית מכדי להיות ממשלת שינוי. "שינוי" הוא תואר כבוד שניתן לה כדי לחסום את התואר המתעתע, הערמומי, "ממשלת מרכז-שמאל", משום שלמעט מרצ וחלק מהעבודה, אין בה שמאל. רע"ם היא מפלגת ימין, איסלאמית, אבל ימנית. הממשלה הזו לא נועדה לנצח אלא רק להחזיק מעמד. את מקומה בהיסטוריה היא תרכוש במה שמנעה ולא במה שהשיגה.

אנשים הגונים צריכים לסלוד מהפרקטיקה הדורסנית שבה נהגה הקואליציה בכנסת. היא ניצלה בגברתנות את הרוב לעשוק את המיעוט. היא מנעה מהליכוד את חלקו היחסי בוועדת הכנסת. דחקה אותו מוועדת הכספים. היא חמסה את ועדת הכלכלה הניתנת בדרך כלל לאופוזיציה. נכון, הליכוד התחיל. נכון, הליכוד מתנהג כאופוזיציה למדינה, לחברה, לערכי אנוש (עיינו ערך ערכות האונס), אך אם הממשלה איננה מסוגלת בגין גודלה הזעיר והרכבה להיות ממשלת שינוי - לפחות שלא תהיה ממשלת המשך.

כדאי שסיסמתה תהיה כזו: לנצח היכן שצריך, להתפשר היכן שאפשר.