כדרכם של מובילי משא ומתן מיומנים, מסמך הדרישות שהגיש אבו מאזן כתנאים מקדימים לחידוש המשא ומתן עם ישראל מציג מיזוג של בקשות הגיוניות עם בקשות שישראל לא יכולה להיענות להן. התביעה לשדרוג מערכות הסלולר הפלסטיניות על פניה נראית הגיונית, אולם גם בה טמונה משמעות ביטחונית לעבודת השב״כ. במכלול הכולל של הדרישות, הן מבטאות מגמה המבקשת להשיב מצב לקדמותו אל הימים שלפני מתקפת הטרור שפרצה בספטמבר 2000, כאילו לא עברו מאז למעלה מעשרים שנים. בנקודת המוצא למסמך, אבו מאזן מניח כי ניתן לשוב גם אל המקום בו נטש את הצעתו המפליגה של ראש הממשלה אהוד אולמרט, למרות שגם מאז עבר מעל עשור.
לכל אורך השנים הללו חלו במזרח התיכון תמורות רבות. בעשור האחרון, עם התקדמות מלחמת האזרחים בסוריה והתעצמות המעורבות האירנית, הלכה והתבססה תכניתו של קאסם סולימאני להקיף את מדינת ישראל בטבעת אש מופעלת ונתמכת על ידי אירן. בנסיבות המתפתחות, נחיצות אחיזתה של ישראל בבקעת הירדן, נעשתה חיונית ומוחשית פי כמה מימי המשא ומתן בקמפ-דיוויד, בהם נאות ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לוותר על בקעת הירדן ולהסכים למתווה קלינטון לחלוקת ירושלים.
בעוד בעולם העסקים אין להעלות על הדעת מצב שתנאי עסקה אינם משתנים בחלוף השנים, מסמך התביעות של אבו מאזן מציג הבנה כי בכל הקשור למשא ומתן עם ישראל, השנים החולפות אינן צריכות להשפיע.
במכלול המגמות שהתפתחו במדינת ישראל ובסביבה האזורית, הולכת ומתבררת השאלה עד כמה ראוי לישראל לדבוק בעקרונות אותם הציג ראש הממשלה יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת, 5.10.1995, עם ההצבעה על יישום אוסלו ב׳. רבין עמד בנאומו על ארבעה עקרונות:
- העברת מרבית האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה וביהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלסטינית, מה שאכן בוצע ברצועת עזה במאי-יוני 1994 וביו״ש בינואר 1996.
- ירושלים המאוחדת בירת ישראל, בריבונות ישראלית במלוא המרחב כולל מעלה אדומים וגבעת זאב.
- בקעת הירדן בפירושה הרחב תהיה בשליטה ישראלית.
- הרשות הפלסטינית תהיה ישות שתוגדר פחות ממדינה.
המגמות שהתרחשו בשטח בחצי היובל שחלף מנאום רבין מבהירים את היגיון הדרישה הישראלית כאשר שטחי C, שסומנו בנקודות קריטיות בידי רבין אישית, מבטאים את האינטרסים הלאומיים הישראליים במרחב. כל ההתנחלויות הישראליות מצויות כולן במרחב C ומשרתות את האחיזה בשטחים החיוניים לביטחונה של מדינת ישראל ולזהותה היהודית. בדיוק נגד תפיסה זו, שהיא למעשה עמדת הקונצנזוס הישראלי, מכוון מסמך הדרישות של אבו מאזן.
יצחק רבין היה דוחה ככל הנראה את הדרישה להפסקת בניה בירושלים ובהתנחלויות, ובוודאי היה דוחה הענקת אחיזה לרשות הפלסטינית בבקעת הירדן בצפון ים המלח. באותו ההיגיון היו נדחות הדרישות לנוכחות פלסטינית רשמית במזרח ירושלים באמצעות פעילות האוריינט-האוס וכן השינוי המבוקש במתכונת השליטה הישראלית בהר הבית.
מערכת הביטחון הישראלית יודעת להסביר מדוע אינה יכולה לוותר על רציפות הפעילות של כוחות צה״ל בערים הפלסטיניות, לפעילות הנדרשת למניעת טרור והיא אף מועילה לא מעט לשימור יציבות שלטונו של אבו מאזן.
באופן לא פחות עקרוני, ראוי לממשלת ישראל שלא להיענות לבקשה להעברת מרחבים נוספים משטחי C לידי הרשות הפלסטינית, הרי מדובר בפתיחת משא ומתן ונכסים שמדינת ישראל מחזיקה בידיה - ראוי שישמרו למיקוח בדרישה ישראלית מקבילה לתמורה נאותה. אלא שכאן טמון יסוד המחלוקת המתקיימת לא רק בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, אלא גם בין מדינת ישראל בהנהגת ראש הממשלה נפתלי בנט לבין הממשל האמריקני, בשאלה האם בכלל יש למדינת ישראל זכות לתביעות טריטוריאליות במרחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן.
מדינת ישראל ההולכת ומצטופפת במרחבי רצועת החוף זקוקה ביותר למרחב הפתוח בבקעת הירדן. מדובר בצרכים בסיסיים לתשתיות, למגורים ולעורקי תחבורה. מדינת ישראל שתענה לחלוקה סכמטית של המרחב לשתי מדינות על בסיס קווי 67, תתקשה להגן על עצמה ותתקשה להתקיים מבחינה אקולוגית ותשתיתית. לקראת 2050, במרחב שבין הים לירדן צפויים להתגורר מעל 25 מליון ישראלים ופלסטינים, מה שידרוש מערכת תשתיות משותפת. זה הופך את דוגמת שתי המדינות לרעיון בלתי ניתן למימוש.
בהיבט זה דרישותיו של אבו מאזן מעוגנות בהיגיון המאה הקודמת כאילו הזמן עמד מלכת. גם אם ניתן להיענות לחלק מהדרישות, במכלול הרחב שלהן הן מייצגות פרדיגמה מהמאה הקודמת. מי שמכיר את המגמות המתהוות יודע עד כמה פרדיגמה זו מנותקת מהתנאים במציאות.
>>> הכותב הוא אלוף במילואים, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, לשעבר מפקד הגיס המטכ"לי