זה די מעניין שבחופשתו האחרונה בהוואי, "הראשונה זו שלושים שנה", כך להגדרתו, החליט בנימין נתניהו לגלות את סודות הפילאטיס. אחרי 12 שנה בשלטון, התמקדות בשיטת אימון שמחזקת את מרכז הגוף ומגבירה מודעות היא משל לא רע לצורך של ראש הממשלה לשעבר לשנות פאזה - ומהר, אם מתבססים על מה שראינו ממנו עד כה, בשלושת החודשים האחרונים. האבולוציה קצרה מהצפוי: אם בתחילת הכהונה באופוזיציה נתניהו נתן את הרושם שהוא "ימרר את חיי האופוזיציה", משהו בכל זאת השתנה בשבועות האחרונים.
זאת לא רק החופשה בהוואי, אלא מה שהיא מסמלת, המחשבות שהיא לבטח מעוררת, התהיות שהיא מביאה איתה ברגעים של שקט אין-סופי. צריך להיות אדם באמת יוצא דופן כדי שהחיים הטובים הקורצים מעבר לפינה, אלה שנתניהו ומשפחתו טעמו מהם באי המבודד, לא ידגדגו את בלוטות התיאבון. וזה לא רק הכסף, ולנתניהו מחכה הרבה כסף בחוץ, אם רק יבחר לצאת את הדלת - אלא גם החופש, השקט, אולי גם הניסיון להתמקד באמת במשפט בתיקיו הפליליים שחזר להתנהל השבוע.
והאמת היא ששקט הוא רעיון לא רע, כי גם כשנתניהו כבר מופיע, אם בכנסת ואם בסרטונים בדף הפייסבוק שלו, חייבים להודות שיש לפתע תחושה קצת לא נעימה שמתעוררת, כמעט תמוהה. קחו לדוגמא את הסרטון האחרון שפרסם, שבו יועץ הניו-מדיה שלו טופז לוק "מראיין" אותו. במערכות הבחירות האחרונות זה קרה כמעט כל יום, כמה פעמים ביום, וההרגשה שהייתה שכנראה יש פה פיצוח. פיצוח שקשה לנו, לתקשורת הממסדית, להבין. הרי מי כמו כמו נתניהו יודע לחפור מנהרות בריחה מהתקשורת, ולהגיע עד לפיר הציבורי שהוא רוצה. זאת הייתה המחשבה המקובלת, כמעט האקסיומה שאפפה את הניתוחים הפוליטיים, עד ששתיהן נשברו באבחה אחת כשנפתלי בנט החליט להתנתק מחבל הטבור, ולחפור מנהרה מצידו היישר ללשכת ראש הממשלה.
והנה, למרות שהשיטה אותה שיטה, תחושת ה"איזה ג'וקר הוא ישלוף הפעם" התחלפה ב"איזה לייב פייסבוק מוזר". עד כדי כך, ומדובר בפוליטיקאי שהצליח לנצח לפחות 3 מערכות בחירות רק בזכות הלייב פייסבוק המוזר הזה. תראו את השתלשלות ה"ריאיון" איתו השבוע. "ואם כבר כפרות והתנצלות, מה עם כל החבר'ה של השינוי-שיסוי?", שאל אותו יועצו במה שאמורה להיות הרמה להנחתה. "אה, פתאום דממה, הכול עובד בהרמוניה", השיב נתניהו כאילו מופתע מהשאלה והוסיף: "למרות שיש 1,000 מתים מקורונה! 1,000 מתים, שלא צריכים לקרות אם יש לך חיסונים, ואני הזמנתי את החיסונים ושילמתי עבורם כי צפיתי שזה מה שיהיה". המראיין כמובן הקשה שוב: "איך ידעת כ"כ הרבה זמן מראש, עוד באפריל דיברת על זה.. כי התנגדו, בני גנץ התנגד, והפקידים התנגדו?", וראש האופוזיציה השיב: "התנגדו, חוסר אחריות מטורפת, אבל התעקשתי. היה ברור שנצטרך את החיסון השלישי. ואגב, נצטרך גם את הרביעי, החמישי והשישי".
וכך זה המשיך, ואני חוסך מכם את המשך ה"ריאיון" לא מעצלות, אלא כדי לא לעייף אתכם. וזו אולי גם הנקודה: נתניהו עובד עם אותם טריקים שהפסיקו לעבוד בבחירות השלישיות והרביעיות, והוא מנסה להחיות אותם גם במסגרת מעמדו כראש האופוזיציה. אלא שמה שהיה מאוס כבר אז – לא מצליח להתרומם היום, ורבים שואלים: מה קרה לו? לאן נעלם הגליק הגדול? מה עובר על הקוסם שהותיר את כולנו פעורי פה – וכעת בעיקר גורם לנו להשתומם מהתובנה שזה הפסיק לעניין?
בנימין נתניהו של 2006 ודאי היה יודע לתת עצה לא רעה. אז לא היו את כל הטיקטוקים והסטוריז. מה כן הייתה? אופוזיציה אמיתית, כזאת שבאה לדוגמה לאולפנים ועושה לאהוד אולמרט את החיים הכי קשים שיש. דמיינו לעצמכם את בנימין נתניהו לרגע באולפנים: תוקף את בנט, חובט בתקשורת, מנסה להחזיר את עצמו אל לבבות האנשים שנמאס להם להתאמץ עבורו כבר לפני כמה חודשים. אם הוא רוצה שהם יתאמצו עבורו שוב, הוא צריך להתאמץ עבורם. ולא, לא בפילאטיס ואפילו לא בשלוש לפנות בוקר בכנסת, בדיונים שהציבור הרחב לא רואה. שנה חדשה, אסטרטגיה חדשה.
בינתיים, מי שהחליף את נתניהו בלשכת ראש הממשלה מגלה על בשרו את הפער בין הקריאות מבחוץ לבין המעשים מבפנים, את הקלות שבביקורת לעומת הקושי שבביצוע. זה נראה שנפתלי בנט עומד בפני הרגעים הכי משמעותיים של הקדנציה הקצרה שלו עד כה. בריחת האסירים וההסלמה שהביאה תפיסתם (ביחד עם כישלון העברת הכסף הקטרי לרצועה), מאתגרים מאוד את ממשלת התמהיל המתומן שלו. בנט אומנם מתהדר בשתי פגישות חשובות ביותר בתוך שבועיים, האחת עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן והשנייה עם נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, אבל הצרות הביטחוניות מאיימות לסגור עליו: הסלמה בכל הגזרות – מעזה ועד ירושלים, והחיבור הזה כבר הוכיח את פוטנציאל הנפיצות שלו.
המבחן של בנט הוא לא רק ביטחוני, אלא פוליטי. במובנים מסוימים, נגזר עליו להוכיח תמידית שלא החשש מפירוק הממשלה הוא שמונע ממנו לפעול ביטחונית, וזה לא באמת משנה באיזו גזרה. במובן הזה, נתניהו כן הצליח לייצר משוואה שבנט עדיין הודף, שאפשר לסכם אותה במשפט: להכריע את חמאס או להרגיז את עבאס.
ואולי זאת הבעיה המרכזית של בנט גם היום, שלושה חודשים לתוך כהונתו. עדיין כל צעד שהוא עושה מושווה לנתניהו. תכף נתעכב על המילה "מושווה", אבל הנה כמה דוגמאות: בנט לא פינה את ח'אן אל-אחמר, כמו שנתניהו לא פינה (לשניהם יש סיבות מוצדקות – החשש שפעולת הפינוי תשמש כחרב פיפיות נגד ישראל כשתובע בית הדין הבינלאומי בהאג עוד מתלבט אם אכן לפתוח בחקירה נגד ישראל). בנט נפגש עם א-סיסי פומבית ועם דגל ישראל, נתניהו נפגש עם א-סיסי בחשאי ובלי דגל ישראל. בנט אמר שלא יאחר לישיבות ממשלה, נתניהו איחר לישיבות ממשלה. בנט דוגל בפרגון, נתניהו בעיקר קיפד את ראשם של שותפיו. תיכף נשמע שנתניהו שתה עם סוכר, והוא בלי.
אמרנו "מושווה", אבל האמת היא שהניסוח הסביל מיותר. בנט עצמו הוא זה שעורך את ההשוואות האינסופיות לנתניהו, כאילו מתקשה בעצמו להשתחרר מהתחושה שהוא באמת, הוא ולא שרף, החליף את מי שהביא אותו לפעילות ציבורית ונתן לו את ההזדמנות הראשונה, אי שם ב-2005. את התסביך הזה בנט יצטרך להשליך בשנה החדשה: גם כי כל אזכור של נתניהו, אם במפורש ואם במשתמע, משדר חוסר ביטחון, וגם כי כדי שאזרחי ישראל יתחילו לתפוס אותו כראש הממשלה, הוא צריך להפסיק להזכיר להם שהיה אחד כזה עם פי 5 יותר מנדטים ממנו עד לא מזמן.
