ביקורת חריפה ומוצדקת נמתחה בימים האחרונים על ההסכם, אליו הגיעו ראש הממשלה בנט, שר האוצר ליברמן ושר הביטחון גנץ, ביחס לתקציב הביטחון לשנה וחצי הקרובות. הביקורת התמקדה הן בתהליך – ההסכם נקבע בפגישה משולשת קצרה, ללא הדרג המקצועי – והן בהסכם עצמו.
בצעד חסר תקדים, אף הגישו ראש אגף התקציבים יוגב גרדוס והממונה על השכר באוצר קובי בר נתן חוות דעת חריפה לממשלה נגד ההסכם. גרדוס ובר נתן טענו, ובצדק, כי ההסכמות המכשירות בדיעבד את התוספות הפנסיוניות לקצינים פורשים יעלו למשק במיליארדים רבים, הנחוצים יותר במקומות אחרים.
ישנה עוד זווית מדאיגה לסיכום בנט-ליברמן-גנץ, פרט לתהליך השטחי ולעובדה שיידרשו קיצוצים בשירותים אזרחיים חיוניים: ההסכם הזה מסכן גם את צה"ל עצמו. הוא מנציח ומעצים את הטיית הכספים לכיוון הפנסיוני, שממנו תיהנה קבוצה קטנה יחסית של משרתי קבע שיגיעו לגיל הפרישה, רובם המכריע בתפקידים לא קרביים. הוא מונע בפועל את השינוי הנדרש בצה"ל כדי לשמר את טובי האנשים במקומות הנחוצים.
הצבא הסדיר, בשירות חובה וקבע, סובל היום מכמה חוליים. הוא גדול מדי, משום שמחזורי הגיוס גדלים. הוא אינו מותאם לצרכי הצבא האמיתיים, לנוכח פניה המשתנים של המלחמה והצורך בפחות אנשים – ובצידו ההכרח להחזיק את אלה שהצבא באמת צריך, ובראש וראשונה קרביים וטכנולוגיים, לזמן ארוך יותר.
לכך נוסף העיוות ההיסטורי, לפיו נהנים הקצינים המגיעים לפנסיה מחיסכון פנסיוני שאין כמוהו במשק. קצין שיפרוש בגיל 42, הגיל המינימלי לפנסיה במודל הקבע הנוכחי, ייהנה מ-25 שנים של פנסיית גישור (כולל התוספת שאושרה בהסכם האחרון) ועוד ההפרשות שצבר בשנות שירותו – כ-5.5 מיליון שקלים, על פי סכום הפנסיה הממוצע לו התחייב צה"ל בהסכם "כחלון-יעלון", והרבה יותר מזה לפי הנתונים היום. זהו סכום העולה פי עשרה ויותר על זה שיחסוך עד גיל 42 אזרח שישתכר בממוצע את השכר הממוצע במשק – כולל אזרח המשדרת כקצין קרבי במילואים.
הטענה שהסכם פנסיה שערורייתי כזה נדרש כדי לשמר בצבא את הטובים היא מופרכת. צעיר בן 24, שסיים תפקיד מ"פ בגולני או תקופת קבע ביחידה 8200, אינו שואל את עצמו איזו פנסיה יקבל בגיל 42. מה שמעניין אותו הן השליחות והמשמעות, ובהיבט הכספי - המשכורת שיקבל בטווח הקצר. אלא שכאשר משלמים אותה לכולם, אלה שהצבא צריך לא מקבלים מספיק ואלה שהוא לא צריך באמת מקבלים הרבה יותר מדי.
מה שצה"ל צריך הוא מודל דיפרנציאלי, מהיום הראשון ועד לאחרון. שירות החובה הבסיסי יקוצר; מי שהצבא זקוק לו יגויס ליותר זמן, כשהתוספת היא בתנאי קבע ראשוני. אחר כך יושארו אלה שהצבא באמת זקוק להם, בתנאי שכר טובים יותר מהיום ודיפרנציאליים לפי מידת הסיכון והתרומה. ולגיל הפרישה יגיעו מעטים יחסית, שיקבלו בפרישתם סכום נמוך יותר ממה שמבטיחים ההסכמים הנוכחיים, שאין להם הצדקה.
העובדות ידועות היטב לבכירי צה"ל ומערכת הביטחון. ואולם ההישגים שלהם מול האוצר והממשלה, הן בסוגיית קיצור השירות והם בהסכם התקציבי, עשויים לקנות להם שקט תעשייתי לטווח קצר, אבל אינם משרתים את המטרה של העמדת צבא שבו משרתים מיטב האנשים ומתוגמלים בהתאם. את המחיר התקציבי המיידי ישלמו מערכות הבריאות, החינוך והתשתיות: את המחיר הכבד יותר נשלם בסופו של דבר בביטחון.
>>> הכותב שימש כיו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח בוועדת החוץ והביטחון, והיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב